לזכור ולצמוח – להיות חלק מהתקווה

מאת: בשעה 10:12 pm נושאים: Uncategorized

במשך שנים נהגתי לערוך בסלון ביתי טקסים פרטים משלי בימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל. הייתי נצמדת לטלוויזיה ומתמכרת לים הדמעות, שזלגו מעיניי לנוכח תכניות המתעדות את האובדן, הכאב והאסון. צפיתי במרקע כמו מכורה לסם. הכאבתי לעצמי מבחירה והמשכתי לצרוך תכנית אחר תכנית, ללא הפסקה. עמוק בתוכי ברור היה לי שאני לא מתעללת כך בעצמי בגלל שחונכתי "לזכור ולא לשכוח" אלא מסיבות אחרות, שכילדה לא הבנתי אותן, אך הן התבהרו לי יותר עם השנים. היום אני יודעת שהייתי במסע חיפושים אחר דרך "לזכור ולצמוח". משלא מצאתי אותה יצרתי אותה בעצמי.

במשך שנים רגשותיי לגבי הצפייה הבלתי פוסקת בטלוויזיה, בימי הזיכרון היו מעורבים. בולטת במיוחד הייתה ההנאה הכמוסה שטמונה בבכי. היא דמתה בעיני להנאה הפרדוכסלית מצפייה בסרטי אימה. מצד אחד הייתי מפוחדת ומזועזעת מהמראות ומצד שני הייתי מרותקת ורציתי לראות עוד. מצד אחד הייתי שבויה בחרדה ומצד שני החרדה היוותה עבורי עוגן לחיים והייתי זקוקה לקבל אותה ישר לווריד. מצד אחד כאב לי ומצד שני ממש, אבל ממש, לא יכולתי להפסיק!

ככל שהתבגרתי התעצם בי החשש שמשהו בטקסי הזיכרון הפרטיים הללו לא בסדר. לא בריא. לא מוביל לשום מקום חיובי ומצמיח עבורי. חשדתי בעצמי שאולי אני למעשה עורכת טקסי הלקאה עצמית חולניים ואולי אף פסיכוטיים. אך מה שהרגיע אותי טיפונת הייתה הידיעה שבשאר ימות השנה אני דווקא לא נרקומנית של כאב, לא צרכנית של סרטי זוועות, מתח אלימות ואימה. אז למה?! למה פעם בשנה, בימי הזיכרון, אני חייבת להשתמש בטלוויזיה כדי לזעזע את עצמי בזיכרונות קורעי לב קשים כל כך?!

החיפוש אחר תשובה לשאלה זו לא הרפה ממני. עם כל שנה שחלפה גיליתי בתוכי עוד פיסת תשובה לסיבה שבגללה ערכתי את טקסי הזיכרון הפרטיים והמזוכיסטיים שלי. הבנתי שכשאני ניצבת בפני מוות אמיתי (ולא מוות שרואים בסרט אימה בטלוויזיה) אני למעשה ניצבת הכי קרוב לחיים.

עמידה מול המוות מעצימה את חווית החיים

בעודי מתבוננת בחייהם של קורבנות וניצולי השואה ושל הנופלים במערכות ישראל, כפי שהם משתקפים מבעד למסך הקטן, צפות בי מחשבות על משמעות החיים ופועמות בי ביתר שאת ארבע שאלות לגבי חיי שלי: מי אני רוצה להיות? איך אני רוצה להתנהל? מה אני רוצה ליצור? ולמה אני רוצה ליצור את זה? בכל שנה, בימי הזיכרון, אני מודעת יותר ויותר לא רק למתים, אלא גם לחיים – החיים שלי והחיים שסביבי. כילדה חוויתי מבוכה גדולה לנוכח תחושת החיות הרבה שצפה בי, דווקא בימים שריח המוות היה תלוי באוויר בצורה כל כך ברורה.

היום אני מרשה לעצמי להודות באמת: הרגעים שבהם אני חושבת הכי לעומק על החיים הם הרגעים שבהם אני ניצבת בפני המוות. זה קורה לי בלוויות, אזכרות ובימי זיכרון. האימרה כי "במותם ציוו לנו חיים" מרשה לי לחוש את החיות הזאת בחופשיות וללא רגשות אשמה, לדבר עליה, ללמוד אותה וללמד אותה. זאת הסיבה שבשנת 2000 טקסי הזיכרון הפרטיים שלי עברו מהפך: הייתה שואה. נפלו חיילים. חשוב לי לדעת שזה קרה. חשוב לי לזכור, חשוב לי להנציח. חשוב להתייחד עם המשפחות השכולות. אבל מה הלאה?!

האם מספיק רק "לזכור ולא לשכוח"?

האם טקסי הזיכרון גם יפסיקו את המשך המצב המלחמתי שאנו נמצאים בו כעם? האם מספיק רק לזכור ולא לשכוח, רק לבכות? או שמא צריך לשנס מותניים ולעשות משהו כדי למנוע התווספות שמות לרשימת השכול? ואם אשנס מותניים, איך אני בדיוק יכולה להשפיע? אני בסך הכול מורה רוחנית במקצועי, לא פוליטיקאית. איך אוכל לתרום מתוקף שליחותי זאת? וגם אם אוכל לתרום, לא אוכל לעזוב את ביתי, משפחתי, בן זוגי, בני ועבודתי, ולהתעסק רק בהשכנת שלום בארץ ובעולם באמצעות כלים רוחניים. ובנוסף – מה איתי?! איך אני באופן אישי יכולה להמשיך לגדול ולהתפתח לצד הזיכרון הזה. כלומר גם לזכור אותו וגם לצמוח ממנו? האם זה אפשרי בכלל? ובעיקר – האם זה "מותר"? האם יהיו לי בני ברית לאפשרות הזאת?

עם הזמן, אני מבינה שמוות הוא חלק משמעותי בחוויית החיים של העם שאני חלק ממנו ואולי מוות הוא אף אחד ממקורות החיות של עמי, לטוב ולרע. אני גם מפנימה את העובדה שאני לא רוצה להתעלם מחלקים בסיסיים בפרופיל הנשמה שלי: אני נשמה אנושית בגוף אישה, נשמה עתיקה (רגישה, אכפתית ושוחרת חופש), בת לעם היהודי, שנולדה וחיה בישראל, על כדור הארץ, בתוך היקום שברא אדון עולם. אני לא רוצה לברוח מיהדותי ומישראליותי, אלא להבין מה משמעותם העמוקה עבורי כאדם המבקש לממש את עצמו בכל תחומי החיים (מפרנסה, קריירה, זוגיות וכו'), לפי פרופיל הנשמה המאוד אישי שלי.

המהפך – "לזכור ולצמוח"

בשנת 2000, לצד הצפייה בתוכניות הטלוויזיה בימי הזיכרון, התחלתי להבין מהו חלקי בתרומה להשכנת שלום בארץ ובעולם, מתוקף שליחותי כאדם וכמורה רוחנית. כתוצאה מכך, התחלתי להגות חזון חדש ליצירת טקסי זיכרון עכשוויים בישראל, הן ליום השואה והן ליום הזיכרון לזכר חללי מערכות ישראל. מטרתם היא לזכור, להנציח, להתייחד, לנחם וגם…לצמוח ולהשכין שלום בתוכנו ומסביבנו. הכוונה היא לצאת עם תקווה מימי הזיכרון ועם הבנה מהו הצעד הבא של כל אחד מאתנו בנושא ואיך נוכל לממשו על בסיס יומי, כאורח חיים. במשך שלוש שנים התבשלתי עם הרעיון הזה, אשר לו הענקתי שם זמני: "לזכור ולצמוח".

מפוחדת ונלהבת בו זמנית חשפתי לראשונה את הפרויקט "לזכור ולצמוח" בפני בני בריתי, צוות שיטת העין השלישית, שפתחתי לגילוי, ריפוי ומימוש עצמי מלא (בכל התחומים), לנשמות עתיקות (לאנשים רגישים, אכפתיים ושוחרי חופש) וזכיתי לתגובות אוהדות. הלכנו על זה.

כך הפרויקט יצא לדרך וקיימנו את מפגשי "לזכור ולצמוח" הראשונים: בערב יום השואה ובערב יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. בכל אחד מהם השתתפו אנשים רבים, שהגיעו אליו מרחבי הארץ. בחלקו הראשון של כל מפגש נערך טקס זיכרון רוחני, שמבוסס על הטקס הממלכתי, אך בעל אופי אישי ועכשווי. בתומו התאספנו ללימוד משותף בהנחייתי שעסק בשאלה: איך אנו יכולים לזכור ולצמוח בו זמנית? איך הריפוי האישי שלנו – הילדים שחונכנו על זיכרונות השואה והאובדן – יכולים להנציח את המתים ולצמוח מהכאב שבני עמנו חוו? האם הריפוי האישי שלנו יכול להיות חלק מריפוי חברתי, לאומי ועולמי?

מאז, העניין הפך למסורת, שלבשה ופשטה צורות…

במקביל אני מגלה מעת לעת שפה ושם צצים עוד ועוד מנהיגים שמקיימים טקסים אחרים בימי הזיכרון לשואה ולחללי מערכות ישראל ומשמח אותי לגלות שאני לא לבד, שההסכם "לזכור ולצמוח" מתרחב ושכל אחד מביא אליו את קולו ואת דרכו שלו.

בשנים האחרונות התכוונתי כהרגלי לקיים שני טקסים נוספים כאלה (ערב יום השואה ובערב יום הזכרון), אך לבורא היו תוכניות אחרות בשבילי – הוא בקש ממני להקדיש להפצת הרעיון  על ידי כתיבה והוראה וכך לחשוף אנשים לאפשרות שניתן וגם מותר גם לזכור וגם לצמוח. כמו כן, הבורא בקש ממני לעודד את המנהיגים השונים שעוסקים בנושא להמשיך ולהקדיש לו תשומת לב – כל אחד לפי דרכו, מתוך שיתוף פעולה, תמיכה ועידוד.

גם אתם יכולים לזכור ולצמוח – כך תוכלו לקחת חלק ברעיון:

  •  תנו לי לדעת שאני לא לבד בעניין – הצטרפו לדף "לזכור ולצמוח" בפייסבוק ובכך אמרו לשאתם תומכים ברעיון.
  • הפיצו את הפוסט הזה הלאה וידעו אנשים שיש דרך אחרת
  • הוסיפו כאן תגובות – עמדתכם, חוויותיכם, הגיגיכם ומאווי ליבכם בנדון. ככל שיותר אנשים יזהו ויממשו את שליחותם האמיתית בכל תחומי החיים (פרנסה, קריירה, יחסים, בריאות וכו'),
    יותר אנשים יהיו שלמים עם עצמם ויצרו סביבם אנרגיה של שלום.
    זוהי חלק מתרומתו הענווה והיומיומית של הפרט לשלומו ולשלום הכלל.
    לסיום,
    בבקשה כתבו כאן למטה בתגובה את רחשי ליבכם בנושא
    בתפילה לשלום
    רונית

48 תגובות

48 תגובות לפוסט “לזכור ולצמוח – להיות חלק מהתקווה”

  1. חוה ליפשיןבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 6:58 am

    שלום רונית
    קוראים לי חוה ואני סבתא שכולה זה שנתיים . שכולה לא דרך נכד שנפל בקרב אלא נכד שנורה בראשו חודשיים לפני בר המצווה שלו . בחיפושי אחרי תחומים להתמודדות ראיתי כי אין כמעט מקומות לסבאות שכולה (כולל סבתות וסבים ) . משתפת אותך כי אהבתי את הרעיון שלך . מבחינתי יש בצמיחה גם הנצחה כולל זכרון ואני בתהליך של מציאת דרך וכוון . כמאמנת אישית ביחסים זה בהחלט תחום קרוב אלי למרות שיתכן שמבחינת הזמן אני עדיין לא מוכנה /מסוגלת להכיל גם כאבם של אחרים .
    בכל מקרה יפה הרעיון ואני לומדת ממך
    בברכה חוה ליפשין
    0507444120

  2. רונית שפי וולפיןבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 8:55 am

    חוה יקרה,

    כל כך הרבה אומץ ומתיקות מדיפות מילותייך. איזה אומץ! להתמודד כך עם אובדן קשה כל כך ולהשאר חיובית.

    באשר לקושי שלך להכיל את כאבם של אחרים:

    נהדר!

    למה נהדר!?

    כי לכל אדם מרחב אישי משלו (גוף פיסי, מערכות אנרגטיות כגון: צ'אקרות והילה) ועוד. המרחב האישי נועד בין השאר להכיל את עצמינו בעצמינו. התפיסה כי טיפול טוב או אדם טוב הוא זה ה"מכיל" את האחר היא מעוותת מין היסוד. המטרה היא לעזור לזולת להכיל את עצמו. אחרת, אם אנו מכילים אותו אנו נושאים גם את כאבינו שלנו וגם את שלו. על כך נאמר: אדם טובע לא יכול להציל אדם טובע.

    זהו אחד העקרונות החשובים והטכניקות המדהימות שאני מלמדת במסגרת תוכנית העין השלישית – לאפשר לעצמינו להיות בטוחים ומוגנים כשאנו שוהים בחברה וכשאנו עוזרים לעצמינו ואחרים בין אם זה ברמה האישית או ברמה המקצועית. אני קוראת לטכניקה הזאת "שנינו ביחד וכל אחד לחוד".

    אחת הסיבות שאנשים שחווים אובדן ושכול מסתגרים במקום לשתף היא מכיוון שהם אינם יודעים לעשות זאת מבלי להתערבב עם האנרגיות וה"חבילות" של אחרים.

    אולי כדאי לך לבדוק את האפשרות לשתף את אובדנך ולהשתתף עם אובדנים של אחרים על ידי ייסוד קבוצה כזאת בעצמך שבה מסוכם מראש ש"שנינו ביחד וכל אחד לחוד"

    חיבוק גדול

    ותודה על הנדיבות שבשיתוף שלך

    רונית

  3. אמירבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 9:00 am

    היי רונית, זה קטע די מדהים שאני קורא את מה שכתבת. כי בשנה שעברה, בערך באותו הזמן, ביום הזיכרון ישבתי וראיתי כמה סרטים והזדהיתי כמובן עם אותו כאב ועצב. באיזשהוא מקום ,כמו שאת כתבת, היתה לי כמיהה, ואולי לפעמים אני חושב זה באמת מעוות להרגיש את העצב במודעות, לפעמים לרדוף אחריו שיתן הרגשה לי של חיות(מה אני מכור לזה) לפעמים אני חושב שכן. ואמרתי לעצמי אני רוצה לכתוב שיר משלי על יום זיכרון
    לשיר קוראים "ועכשיו הוא רגע שדומם"נמצא ביוטיוב
    יצא לי להקליט אותו בערך לפני כחודש
    תהני את מוזמנת לשתף אחרים
    יום מקסים
    http://www.youtube.com/watch?v=av3HVKFiQnw
    אמיר מאירוביץ
    מטפל במגע. שיאצו, רייקי, אקופקסורה
    יוצר, כותב, ומלחין
    0544450464

  4. רונית שפי וולפיןבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 10:51 am

    אמיר,

    אתה מוכן לפרסם כאן את מילות השיר שכתבת?

    תודה

    רונית

  5. חגיתבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 11:47 am

    תודה רונית. מאוד מדבר אלי. חיבוק גדול!

  6. תמר ושמעוןבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 3:21 pm

    כצל האין המוות
    העדר הצורה הקיים
    פסק נשימה
    נשיה
    הסבל אשר
    בגעגוע המטורף
    אל היות האין
    מרחוק כאשר הספינות רוחצות במלח
    ועין דומעת בלי דעת
    מי חלם על פנים אחרות משתקפות בראי
    משתקפות לנצח
    פנים אחרות
    פנים בתוך פנים
    בתוך פנים
    בתוך האין נורא

  7. עינת אוזברישבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 3:40 pm

    שלום רונית,

    אני לאור ימי הזיכרון, ראיתי ועד היום רואה את המוות כדבר שאני מקבלת , כלומר לכל אחד יש את הזמן שלו, אני כל כך מאמינה ומקבלת.

    בילדותי ועד היום תמיד שאלתי את השאלה איך אני הייתי מרגישה או מגיבה כאשר מישהו מבני משפחתי הקרובה (הורים אחים וילדים)?. עצם הקבלה שלי למוות לא עורר בי עצב של חוסר.לפעמים אני שואלת את עצמי למה אני מגיבה כך, ויותר נכון העצב הוא מדוע אני מרגישה שונה מהאחרים?.

    לפני כחודש ישבתי עם הוריי ושאלתי אותם איך הם ארגישו או הגיבו שמשהו מת להם, אבי אמר שהוא היה המום על שאביו מת וכל העולם ממשיך לחיות ולהתנהל כרגיל.

    אני סיפרתי להורי כי תמיד ועד היום אני שואלת את עצמי את השאלה איך אני ארגיש כשמישהו ממשפחתי ימות. אני חושבת שהמשפט הזה שינה את המבט של הורי אליי, אולי זה בה מהמבט שלי אליהם לאיך שהם הגיבו למוות.

    בטקס הראשון שהשתתפתי אצלך רונית בשנה שעברה, שתפקידי היה לקרוא את "אל מלא רחמים", העלה בי רגש, שעדיין אני לא מבינה את התמונה , אלא מתוך התמונה שנאמרה לי מדברי אנשים על עברי בעבר.

    האם זיכרון הראיה שלי אל העבר מגלגולים קודמים, יביאו אותי להבנה מי הייתי מי אני עכשיו ומי אני ההייה, יביא לי את הרגש שאני מחפשת מתוך זכרון וצמיחה?

  8. דורי בן זאבבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 5:19 pm

    הלמות הדם, כאב העולם, נעלמו המילים ,גם אם לא היתי שם.
    הרי כולנו ריקמה אנושית אחת חיה ,
    לצמוח מתוך המהומה, לגדול מעומק הכאב , ולספר לשיר ולשתוק יחד .
    המת האישי, האובדן האנושי, הסמל הריגשי,
    דגלים , וצפירות .
    ותודה שנתת את האות לנשמות להיתקרב ולראות .

  9. דורי בן זאבבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 5:24 pm

    http://youtu.be/0yYikshdLcw

  10. אמירבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 6:35 pm

    ועכשיו הוא רגע שדומם/מאת אמיר מאירוביץ

    זעקת רובים מרחוק, ושקט על המים
    מבחוץ הכל נראה ירוק, ממשיך כלא היה
    שרשרת מתנתקת, חוליה שבורה
    זרעי עבר שמופיעים,גדלים באפילה
    מרחוק נראה כוכב
    ואורו עדין מסמן
    שאתמול היה ונעלם
    ועכשיו,הוא רגע שדומם
    קול איוושה שורק,חותך ברוח
    עוד כדור תועה, חולף בזמן
    חדשות לעצב הפתוח
    צלליות בלילה המוגן
    וצלצול מעיר מחריש את האזניים
    וצלצול מעיר שורף בעיניים
    וצלצול מעיר חודר למעיים,מכה משמיים
    מרחוק נראה כוכב
    ואורו עדין מסמן
    שאתמול היה ונעלם
    ועכשיו, הוא רגע שדומם.

  11. איריס עידובתאריך 01 מאי 2011 בשעה 7:11 pm

    שלום רונית.
    המאמר שלך נוגע בי ברבדים מעמיקים שמהדהדים בי..בשנים האחרונות היתה לי הזכות להשתתף בטקסים של לזכור ולצמוח.היום הפוסט שלך עורר בי חווית שייכות עמוקה, הגות מעמיקה ותקווה גדולה.
    תודה, איריס

  12. נגהבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 8:34 pm

    תודה על דברייך רונית.
    מאחר ולא חוויתי אבדן של אדם קרוב במלחמות ישראל, מאחר ואין במשפחתי "יוצאי- שואה",לא התחברתי אף פעם לרגע הצפירה בו עומדים וזוכרים.
    סיגלתי לעצמי מנהג שאני מקווה שגם אתם תמצאו בו עניין ואולי תבחרו ליישם.

    ברגע הצפירה
    כאשר כולם עוצרים,
    אני עומדת בנינוחות
    מתחברת לנוכחות
    ופותחת את הלב.
    כן, פותחת את הלב באהבה.
    אהבה לכל בני מיני,
    האנושות,
    על שותפות גורלנו.
    גורלנו כבעלי גוף פיסי שחי בעולם החומר
    עולם של ניגודים, דעות, עמדות, רגשות ומחשבות…

    חישבו על זה,
    פעמים רבות מדברים על שינו שיכול לקרות אם
    מסה קריטית של אנשים תהיה ממוקדת בדבר אחד.
    מדוע שלא ננצל את דקת הדומייה
    להיות, כולנו יחד,
    מסה קריטית של אהבה ולב פתוח,
    הלא זה מה שאנו מאחלים שיקרה בעולמנו.
    אני מזמינה את כל מי שמתאים לו לאמץ את המנהג הזה
    וביום הזה,
    בדקת הדומיה,
    פעם אחת,
    דווקא לשכוח!
    לשכוח לדקה את הכאב,
    ולהיות בלב פתוח ואוהב!

  13. רונית שפי וולפיןבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 8:57 pm

    הי נוגה,

    אני מסכימה איתך שהדקה דומיה בזמן הצפירה,

    היא הזדמנות מצויינת עבורינו – מסה קריטית של לבבות, להשפיע על שינוי לטובה

    למעשה, המנהג הזה שאת מציעה כאן לכוון את הללבבות

    הוא מנהג שקיימנו בכל אחד מטקסי הזיכרון הרוחניים שהנחתי עד כה:

    לפני הצפירה נכנסו למדיטציה והתכוונו

    כל אחד עם כוונתיו ותפילתו

    כפי שהוא מבין אותן

    וכולנו בתפילה אחת שנרקמה מכל התפילות והכוונות יחדיו.

    זה יצר אנרגיה מדהימה

    ותמיד, למרות כובד היום יצאנו כולנו מהטקסים בלבבות רכים ואופטימיים.

    יש המון עוצמה ויופי בהסכם חברתי חזק כל כך לעצור לרגע

    ולמקד את תשומת הלב שלנו בדבר אחד עליו כולנו מסכימים:

    מצד אחד להרכין ראש לזכר הקורבנות והנופלים שאת רובם לא הכרנו באופן אישי

    ומצד שני את לזקוף ראש בתקווה, בתפילה לריפוי, לשלום ולאהבה

    נראה לי שבמדינה שלנו אנחנו צריכים פעם ביום צפירה כזאת

    ואם לא כל יום צפירה אז פעם בשבוע

    או פעם בחודש,

    או פעם בעונה

    או לפחות – פעמיים בשנה

  14. נטעבתאריך 01 מאי 2011 בשעה 11:37 pm

    הי נגה, מקסים! תודה. אני אשתמש בזה מחר

  15. אורית דודבתאריך 02 מאי 2011 בשעה 4:14 am

    הי רונית ,
    לא לשכוח זה להחזק את הקיים שהרי בעולם הרוחני אין קיום למילת השלילה "לא" .
    אני רואה צמיחה של חיובי מתוך השלילי : האנשים שבתוך כל הרוע מסביב מצאו כוחות ואומץ לעזור ולהציל קורבנות תוך סכון חיים (גם נאצים היו ביניהם) .
    צמיחה נוספת אני רואה בנצולים עצמם שבנו חיים חדשים וחלקם אף מצאו כוחות ואמונה להיות אופימיים ולהעביר את האופטימיות והעצמה שבהם לילדיהם .השכילו להפוך רע לטוב ,לעשות טרנספורמציה ברגעים הקשים ביותר ,להתעלות מעל החומר . זו בעיני צמיחה אמיתית .
    אז הצמיחה קיימת שם ואני מתחברת אליה .
    אני מודה לך שהערת את עיני בעזרת כושר האבחנה והדיוק שבך כדי שהדברים יבלטו יותר ויהפכו מודעים יותר .
    אורית

  16. שרית סלאי קדושבתאריך 02 מאי 2011 בשעה 7:49 am

    היי רונית,

    תודה שחשפת אותי לאתר שלך, לכתיבה שלך, לשיתוף הרגשי הכן והעוצמתי ולמיזם של "לזכור ולצמוח".

    מזדהה מאוד עם התהליך שעברת והשאלות שאת שואלת ואשר לי, כדור שני לשואה – השנה זו הפעם הראשונה שחושבת בעיקר "קדימה" ומנסה לברר ולדייק את תרומתי האישית לכך שמצב זה לא ישנה בעתיד.

    להבנתי, המפתח טמון בכך שנמלא את תפקידנו הרוחני כעם מתוך רצון ובחירה ויפה שעה אחת קודם.

    שרית

  17. דיקלה קינןבתאריך 02 מאי 2011 בשעה 9:21 am

    הי רונית,
    לפני מספר ימים חשבתי גם אני על הטכסיות בצפיית הסרטים על השואה שתיארת במאמרך. גם אני כמוך הרגשתי את הדחף הזה להרגיש את הכאב של אותם אנשים דרך מסכי הטלויזיה ואפילו חיכיתי לכך. מבחינתי זה הפך למעין צורך. אהבתי את זה בחשאי. השנה הרגשתי כי לא מתאים לי עוד להכניס בכוח לחיי את העצב והדמעות. הרגשתי מבוכה, פחד וקצת אשמה לנוכח מחשבה זו שעברה אצלי. איפה ההזדהות המינימלית שאוכל להרגיש ולתת? האם אני כפויית טובה? האם אני לא פותחת פתח גם לאחרים לעשות את אותו הדבר? ואולי מפה הדרך לשכחה כבר קצרה? בתהליך שאני עוברת נחשפה בפניי התשובה. לסלוח! לסלוח בכדי לשחרר את הכאב אצלי כדי שאוכל לאפשר צמיחה. למנף את הכאב ללמידה. אני מודעת לכך שזהו תהליך, ותהליך זה מרגיש לי נכון.
    אהבתי לקרוא את מאמרך ושמחתי לדעת כי אני צועדת בדרך זו עם עוד אנשים.
    תודה לך

  18. דורי בן זאבבתאריך 02 מאי 2011 בשעה 9:56 am

    צפירה, הומייה.
    שתי דקות דומיה
    זו תקווה, זה כאב ,
    הכול מתערבב. …
    לכוון את הלב …

    צפירה באויר
    ותפילת
    אל עליון
    כל אחד

    זיכרון.

  19. רונית שפי וולפיןבתאריך 02 מאי 2011 בשעה 10:30 am

    הי אורית,

    דברייך כאן עוררו בי המון מחשבה שסופה המאמר שלם שנתתי לו את השם הבא:

    אני ניצולת שואה – עזרו לי לזכור ולצמוחץ הינה הלינק: http://www.the3i.co.il/?p=1049

    מודה לך על הדיאלוג הפורה

    תודה ולהתראות בקרוב

    רונית

  20. אמתי מגדבתאריך 02 מאי 2011 בשעה 5:51 pm

    הי רונית.
    בהמשך לשיחה שלנו, הסטיקר גדל והפך לשיר. לתפילה. הנה הוא:

    יִזְכֹּר (תפילה חדשה)

    יִזְכֹּר עַם יִשׂרָאֵל: אנחנו לא קורבנות של אף אחד
    יִזְכֹּר יִשׂרָאֵל וְיִתְבָּרַך בְּזַרְעוֹ
    כי אנחנו חופשיים. תמיד היינו ותמיד נהיה.
    וכל הרדיפות שרדפו אותנו, וכל החרפות שגידפו אותנו, וכל הגירושים שגירשו אותנו, וכל הרציחות שרצחו אותנו, בכולם, אבל ממש בכולם, היתה לנו יד והיה לנו חלק והיתה לנו תרומה.
    כי אין יאוש בעולם, ואין קורבנות בעולם. לא באמת.
    ישנו רק חופש בחירה, וישנה שותפות, וישנה תרומה, ועל כל מה שקורה כולנו אחראיים. ואת כל מה שקורה כולנו, יחד, יצרנו. עם כל העמים. ובזה אנחנו כלל לא מיוחדים.
    יִהְיוּ גִּבּוֹרֵי מִלְחֲמוֹת יִשְֹרָאֵל, גיבורי המלחמות הפנימיות, אלה שהיו, ויהיו, מוכנים לפגוש את חירותם הפנימית
    חֲתוּמִים בְּלֵב יִשְֹרָאֵל לְדוֹר דּוֹר.

    אמתי מגד.

  21. איריס עידובתאריך 03 מאי 2011 בשעה 3:35 pm

    שלום רונית,
    כשקראתי את המאמר שכתבת. הוא עורר בי תחושה רב חושית שהמילה הראשונה שיכולתי באותו רגע לתת לה היא: שייכות.יכולתי דרכה לראות תמונה רחבה של אנושיות ויחד עימה להרהר מהי שליחותי בהשתייכותי למין האנושי,הנשי,הישראלי היהודי…השבוע ביום הזכרון לשואה תהיתי איך להתנהל בגנון(אני מנהלת גנון לבני שנתיים-שלוש) בזמן הצפירה. מצאתי את עצמי משחקת ושרה עם הילדים ובו זמנית ערה ומודעת לקולות הצפירה המהדהדת בחוץ.מקדשת את זכרם של קרבנות השואה.זו היתה חוויה שקטה ועשירה.בתוכי קדשתי את החיים.

  22. אביטל פלדבתאריך 03 מאי 2011 בשעה 3:54 pm

    רונית יקרה
    דבריך, (גם אם נקראו לצערי רק יום אחרי), נוגעים לליבי ויוצרים אצלי הזדהות עמוקה. היטבת לתאר את התחושות ואת הרצון לחיים.
    ניסוחייך מדוייקים מאוד וכל כך נוח לקרוא אותם.
    תודה לך

    אני מצרפת קטע קטן מתוך פואמה של חליל ג'ובראן אודות הכאב שאני בטוחה שידבר אליך:

    "כְּאֵבְך הוּא הִתְבַּקְעוּת הַמַעֲטֶה הַמְגוֹנֵן עַל הֲבָנָתְךָ.
    כְּשֶם שְגַלְעִין הַפְּרִי נִבְקָע לְמַעַן יֵחָשֵׂף לִבּוֹ לַחַמָּה,
    כָּךְ עָלֶיךָ לָדַעַת כְּאֵב."

    באהבה
    אביטל

  23. אביטל פלדבתאריך 03 מאי 2011 בשעה 4:21 pm

    רונית ונוגה,
    אני לגמרי מסכימה אתכן, ומצטרפת.
    להבא בצפירה של יום השואה (שאורכה אגב 2 דקות) אעשה כעצתכן.
    וכך אעשה גם בצפירה של יום הזיכרון לחללי ישראל.
    תודה ויישר כוח לכן
    אביטל

  24. איריס אמויאלבתאריך 04 מאי 2011 בשעה 6:52 pm

    רונית היקרה שלום, המאמר שלך פגש אותי, אחרי יום השואה ולפני יום הזכרון, כשביום השואה הרגשתי צורך, כמוך, מצד אחד לראות סרט על יום השואה-בכדי להמחיש לעצמי, שוב מה זה לאבד את החירות, כאדם, כעם. ומצד שני לשבת למדיטציה, לשלוח שלום לכל הנשמות של האנשים שהשתתפו בשואה.
    שנה שעברה השתתפתי בטכס יום הזכרון שערכת, שהיה עבורי מאוד עוצמתי , אמיתי וחי תוך שהוא מכבד את המתים. והאמת שהשנה המתנתי להזמנה להגיע לטקס…
    כשקראתי את תגובות הקוראים, ביניהם סבתא שכולה, עולה בי מחשבה, שאולי זה לא מספיק להזדהות יום בשנה עם זכרון חללי השואה/יום הזכרון, אולי למצוא דרך ללוות אדם שכול במשך כל השנה – אני מעלה זאת כהצעה בפנייך – אולי בעזרת הכלים שלמדנו, נוכל לעזור ולהעניק לאנשים שכולים, לשוחח איתם, להקשיב להם, לשמוע אותם מספרים על יקיריהם, ללוות אותם….
    איריס

  25. עינת גבע, מכון אדלרבתאריך 11 מאי 2011 בשעה 4:26 am

    רונית, אני מזדהה בכל רמ"ח אבריי. תודה. עינת גבע, מכון אדלר.

  26. ליאורה מ.בתאריך 24 אפר 2012 בשעה 3:25 pm

    רונית היקרה שלום,
    הימים האלה שבין הטקסים מעוררים אצלי המון תהיות ומחשבות על "המצב" ובכלל. אני זוכרת את טקסי יום הזכרון כילדה בבית הספר היסודי ואת ההורים השכולים של חללי מלחמת העצמאות מגיעים לטקסים, אב שכול נושא בכאב דברים המהולים בגאוה בגין ההשגים הבלתי רגילים של אותה מלחמה. בערב יום הזכרון היינו מתכנסים כמו שבט עתיק במרכז העיר (ראשון לציון) ליד מצבת הזכרון לחללי צה"ל ושם התמכרנו לקולות ולבכי שעלה מהקהל, כשהמשפט "במותם ציוו לנו את החיים" מהדהד ברמה.
    גם היום אהיה בחצר ביה"ס אליאנס, ביה"ס בו למדו שלשת ילדי, (כי לעיר בה נולדתי כבר איני מגיעה), אעמוד בטקס יום הזכרון, אקשיב למילים שיאמרו, ולשירים שיושרו על מנת לסחוט את שק הדמעות עד דק. לאחר מכן תוקרא רשימה ההולכת וגדלה של תלמידי בית הספר שנפלו במערכות ישראל, עם תיאור תכונותיהם המופלאות וגם ציון נסיבות מותם. ושוב כמו בשנים האחרונות ארגיש תסכול רב בגין כל האנשים הנהדרים שנפלו בעת שלום "מירי כוחותינו" או בגין "תאונה רשלנית" ועוד מיתות שאינן הירואיות כלל.
    אני חשה כי הטקס הזה הוא מן אבן שואבת ממכרת עליה אני נתלית בתירוץ של חיבור לארץ הזו ולאנשיה.
    ילדי אינם מגיעים לטקס, הם אינם מרגישים את הצורך הזה כמוני. ויותר מכך, אמר לי היום בני הצעיר, כי הטקסים הללו המקדשים את המוות, מכינים את הקרקע לחללי צה"ל הבאים.
    אמירה זו הכתה בי כרעם ביום בהיר. בני אינו חש את הצורך לטפח באמצעות טקסי מוות את אותה גאוה לאומית שנזרעה בעורקי לפני כמה עשרות שנים, כאשר "היינו כחולמים" ויצרנו יש מאין.
    הוא רואה בעינים מפוקחות, שכאשר אין מוצא אחר מקדשים את המוות על מנת לחפות על מחדלים ועל חוסר מעש ועל מנהיגות שמחרחרת מלחמה ומנפחת את תקציבי מערכת הבטחון על חשבון איכות חיים אזרחית שפויה.
    אני חשה כי בני הרבה יותר נבון ממני, הוא זה שזורע זרעים של צמיחה, ואינו חש צורך להתמכר להירואיות של המוות בשורות הצבא.
    ואני מודה, עדיין איני יודעת איך להביא את עצמי למשהו אחר מזה של טקסי מדורת השבט הזו אותה אני חווה עשרות בשנים, ונמשכת אליה כאל מגנט רב עוצמה.
    אני מחזקת את ידיך להמשיך ולהפיץ צמיחה, אהבה וענווה בסביבותיך.
    ולוואי שאדע כמוך לתרום את חלקי לזריעת זרעים של מציאות חדשה.
    ליאורה

  27. רונית שפי וולפיןבתאריך 24 אפר 2012 בשעה 4:35 pm

    ליאורה יקרה,

    אנ י רואה אותך עומדת בטווח,

    בין הטקס הממלכתי על כל מסריו

    הישנים שמקדשים את המוות

    אך שוכחים לקדש את החיים

    ובין התבונה של בניך,

    לקדש גם את החיים

    וזה אומרת לי

    שיש לך יכולת אדירה להבין ולחבר

    בין השניים

    ולראות את ענווה והדיוק

    שיוצרת השילוב בינהם

    לו אני קוראת

    לזכור ולצמוח

    ליאורה,

    כאישה שעומדת בטווח

    את בהחלט יכולה לקחת יוזמה

    וליזום טקס אחר בשנה הבאה

    בסיגנון לזכור ולצמוח

    כך יהיה גם לבן של ולדומיו

    מקום בו

    ואולי שניכם יחד יכולים להפיק אותו

    אני אשמח לספק לך

    את מבנה הטקס והטקסטים

    שיצרנו

    אני והצוות שלי

    בטקסי לזכור ולצמוח שהפקנו

    רק תגידי

    שימ י לב,

    שלאחר הטקס נהגתי להעביר שיעור בנושא
    שעסק למהעבר לתודעת לזכור ולצמוח
    באמצעות הכלים שפתחתי – קריאת הילות והילינג רב חושיים

    אך כל אחדם יכול להעביר סדנה באמצעות הכלים שלו.

    אהיי ברוכה

    ואהי לי אורה

    באהבה

    רונית

  28. מוטי לקסמןבתאריך 15 אפר 2013 בשעה 6:08 am

    שלום,
    נכון,
    אין צמיחה ללא זיכרון
    כשם שאין עלים ופרחים
    ללא שורש…
    ובהזדמנות זו, אני שולח שוב
    לתחילת התקווה
    בברכה
    מוטי

    האדם קדוש הוא, מוטי לקסמן, תמוז תשע"ב
    motele777@gmail.com
    לשיר לפי הלחן, "שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם מַלְאָכֵי הַשָּׁרַת…"

    שָׁלוֹם עֲלֵיכֶם בְּנֵי אָדָם, בְּנֵי אֱנוֹשׁ
    חֶסֶד, רֹךְ וְחֶמְלָה
    לֵב אָדָם, אֱלֹהִים, מָלֵא גַּם בַּטּוֹב,
    לְנַסּוֹת אֲנִי חַיָּב.

    בְּנֵי אָדָם, בְּנוֹת חַוָּה בְּכָל מָקוֹם
    הַתִּקְוָה, בְּיָדֵינוּ הִיא,
    אִם נִפְעַל, לֹא נַפְסִיק
    וְנַמְשִׁיךְ לַמְרוֹת הַכֹּל
    הָאָדָם בָּרוּךְ הוּא.

    לֹא תָּמִיד זֶה נוֹחַ, לֹא תָּמִיד זֶה קַל-פָּשׁוּט
    אֲבָל, תָּמִיד זֶה אֶפְשָׁרִי
    בְּאֱמוּנָה וּבְמַעֲשֶׂה נִצֹּר
    עוֹלָם חָדָשׁ, עוֹלָם יָפֶה

    בּוֹאֲכֶם לְשָׁלוֹם, אַנְשֵׁי הַשָּׁלוֹם
    יַחַד נַגְשִׁים אֶת הַחֲלוֹם
    כָּל אָדָם כָּל אִשָּׁה חֶסֶד, טוֹב וֶאֱמֶת
    הָאָדָם קָדוֹשׁ הוּא.

  29. נועהבתאריך 15 אפר 2013 בשעה 7:03 am

    שלום רונית
    כמדי שנה אני כולי מלאת כאב לנוכח סיפורי החיים, שכואבים את המתים. ביום השואה כיום הזכרון. נתמלאתי בכאב בלתי יאמן. ברור, שצפייה זו מסיטה אותי מקטנות כמו פרנסה והתחשבוניות וכעסים. ומזכירה לי כמה הזמן יקר . כמה כל רגע נדיר. אך עדיין fולי אפופה בכאב ואיני יודעת איך להתמירו למקום אחר, חיובי, שמטרתו לדעתי היא ערנות. להיות חיה ,ערה. בחושים פתוחים.

  30. לילךבתאריך 15 אפר 2013 בשעה 7:23 am

    רונית יקרה שלום

    מודה לך על דברייך
    השתתפתי בשלושה טכסים ושיעורים ליום השואה והזיכרון
    שהיו חלק מאורח חיי באותה תקופה
    ומאוד תרמו לי

    מאז אני חווה את יום הזיכרון והשואה אחרת
    בוחרת לצמוח
    מתוך ההצפה האישית והקולקטיבית
    מתוך הכאב שנשאתי
    להרים ראש ולהתחזק
    המילים המלוות אותי מאז ותומכות בצמיחה
    אל מול שאלות נוקבות הן
    חיים חיות חיוניות

    ומדברת על כך עם הבן בן 13
    שמספר לי סיפורי עוצמה וגבורה
    שנגעו לליבו.

    אשמח לקחת חלק
    בעשיה.

    תודה לך

  31. רונה רוטבתאריך 15 אפר 2013 בשעה 8:14 am

    אתמול חוויתי משהו שלא ציפיתי לו. סיימתי את העבודה בשעה מאוחרת למדי ועצרתי בחנות הירקות בפרדיס בדרך הביתה לזכרון. נכנסתי לרכב ואחרי כמה מטרים שמעתי את הצפירה של שמונה בערב. עצרתי ויצאתי לעמוד.לזכור את חיילינו שנפלו. לבד. בפרדיס. השכנים שלנו המשיכו ברובם את חייהם היום-יומיים, רק לחשוש אחד, בערבית, חלף ליד אזני בעניין הצפירה. לא זוכרת מתי ,בפעם האחרונה הרגשתי כל כך לבד, מנוכרת,מנותקת,עד-כדי מאויימת (ויש לי כמה חברים וחברות בכפר) . הייתי המיעוט. בצורה בוטה ביותר, לא רואה-ואיני-נראית, כמו ב-9-11 להבדיל, או ברחוב האמריקני נוצרי-חילוני בו חייתי המון שנים,או בכמה מקומות נוספים בהם הייתי עוף מוזר. כאן, כמה מאות מטרים מהביית שלי, בכפר ערבי עליו נאמר לי כשהגעתי לחיות פה כי "נשאר במקומו לפני 65 שנה כי הנשים הזכרוניות היו זקוקות לערביות במשק הביית". בכפר הזה בו השתתפתי בשלל מפגשים- כאן עמדתי לבדי כמו דגל ענקי כחול-לבן שנחת פה בטעות והינו תלוי בשוגג במרכזו של מגרש החנייה…………שבריר של רגע. רק דקה אחת. בדקה הזו היה עלי מגן-דוד: את שונה. לא שייכת. לכי מפה. ( בדיעבד גם ראיתי מגן דוד: הגנה. שייכות למשהו גדול ועוצמתי.) התישבתי להמשיך, עמדנו כרגע בצפירה של שתי דקות. שוב אני לבד, אך בביתי. חובקת אתכם שהייתם לבד עם התזכורת הזו. עמדנו כדי לזכור ,ולצמוח.
    אז בעוד שעה אצא למפגש ,בו אולי ינתן לי שביב של תקוה שאכן נוכל לחיות כאן בעצמאות ממשית באחד הימים. . יהיו שם יהודים וערבים. ניפגש, כמו בכל שנה, על מנת להאזין לסיפורו של השני אודות היום ההוא לפני 65 שנים, וכדי לפגוש זה את זה היום, במקום של הזכרון ,ובמקום של הצמיחה. אנחנו כאן יחד, ויהיה יותר נעים לחיות כאן אם נכיר זה את זה ונקבל זה את זה.
    בתודה

    רונה

  32. לילךבתאריך 15 אפר 2013 בשעה 8:15 am

    רונית יקרה

    אני עדיין מעבדת,
    את האובדן הפרטי.

    היום אחרי הצפירה
    עיבדתי את ההצעה
    שהמוות הוא יועץ
    הוא הולך איתי
    נמצא שם
    וכבר לא מאיים
    אני בשלה לדיאלוג אחר
    איתו
    הוא הפך
    ליועץ לחיים חיות חיוניות
    לצמיחה.

    ושוב
    תודה לך
    על יצירת טכסים ושיעורים מצמיחים
    ומעוררי השראה עד היום

  33. ריקהבתאריך 15 אפר 2013 בשעה 8:32 am

    שלום רונית,

    תודה על דבריך ותודה על הקמת האתר. אתמול והיום (לפני שקראתי את דבריך) עלתה בי בעת הצפירה לראשונה תפילה מעומק הלב לשלום ולסליחה.
    אני רואה גם שינוי בתכניות הטלוויזיה ביום השואה שמביאות יותר סיפורי תקומה של הניצולים ומאוד שמחה על כך.
    ביום השואה הזה בעת הצפירה הכנסתי לתוך לבי את משפחת אבי שרובה נספתה, שלא הכרתי וגם לא סופר לי עליה, וזה בעקבות סדנת קונסטלציה משפחתית שבה הרגשתי לראשונה את נוכחותם והקשר שלי אליהם.

    מודה לך על הנתינה והאכפתיות שלך ועל הרעיונות היפים והחדשניים שאת חולקת אתנו.

  34. יובלבתאריך 15 אפר 2013 בשעה 3:36 pm

    את מדברת על זה שרוצה צמיחה אבל לא אומרת איך ליצור אותה.
    באופן כללי ליום זיכרון יש מבחינתי כמה מטרות. אחת: שנזכיר לעצמנו את חשיבותה של דמוקרטיה וחשיבותו של שלום.
    שתיים
    הטקסים הם למען הקרובים והחברים וגם למען נזכור שהיה מי שנהרג כדי שנחיה.
    אז ביום הזה הבודד פשוט נזכור ולא נחפש צמיחה.
    יש לנו 363 ימים נוספים בשנה לצמוח

  35. רונית שפי וולפיןבתאריך 16 אפר 2013 בשעה 12:04 pm

    יובל יקר,

    העלית נקודה חשובה מאוד לדיון.

    הינה התייחסותי:

    אני לא מאמינה בקוטביות, אלא בדרך המלך.

    בנושא זה, של ימי הזכרון,

    קוטב אחד לזכור רק פעם בשנה ובשאר הזמן לצמוח.

    כלומר, לשכוח במשך כל השנה את חללי מערכות ישראל וקורבנות האלימות,
    את משפחות השכול ואת "המצב" בארץ (מלהחמה, כי עדין אין שלום) ,
    כי אנחנו נורא עסוקים בצמיחה האישית שלנו…
    ולכן אנו יכולים להועיל והתפנות לזיכרון
    רק פעם בשנה – בימי הזכרון,
    אבל אז, כבר ביום העצמאות
    לשוב לשיגרה אגואיסטית,
    שממוקד בצמיחה אישית בלבד
    וכן הלאה…
    וזה מה שקורה לעם ישראל,
    על פי רוב – מאסון לזכרון לשיגרה אדישה וכן הלאה..
    ללא הפסק,
    ללא הפסק…

    קוטב שני הוא להתמקד רק בשכול ולא לצמוח כלל.

    כלומר, לשקוע בתוכו ולא לצמוח, לא ללמוד ממנו, לא לשנות את המצב ולא להביא שלום,
    אלא רק לבכות על מר גורלינו (שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו…) וכדו'

    דרך המלך היא לקיים אורח חיים יומיומי, שמצד אחד זוכר ומצד אחד צומח,
    כאשר ימיי הזיכרון יוקדשו גם לטקסים לזיכרון וגם לפיתוח מודעות לדרך המלך וליישומה היומיום.

    הינה שתי דוגמאו מוחשיות לאיך לעשות זאת:
    1. טקס שלום בלב – טקס זיכרון לחליי מערכות ישראל + שיעור רוחני בנושא:
    http://cafe.mouse.co.il/topic/1003953/

    2. טקט לזכור ולצמוח – ליום השואה + שיעור רוחני בנושא:
    http://cafe.themarker.com/post/987672

    נ.ב: אנא שים לב, שמכיוון שטקסי "לזכור ולצמוח" עדין אינם טקסים ממלכתיים,
    הם נוצרו ביוזמה פרטית שלי, כאשר אני הייתי צריכה לכסות את כל הוצאות ההפקה
    (השכרת מקום, פרסום, ציוד הגברה וכד' בעצמי) ולכן המשתתפים התבקשו לעזור בכיסוי ההוצאות,
    במחיר סמלי.

    לסיום,

    הינה דף הפייספוק של מיזם "לזכור ולצמוח" – אתה מוזמן להצטרף:
    https://www.facebook.com/lizkorvelizmoach/timeline?filter=1

    צמיחה מהנה

    רונית

  36. ניצהבתאריך 22 אפר 2015 בשעה 5:24 am

    היי רונית,

    נהניתי מאוד מהמאמר הישן…ואכן משמעותי מאוד…לזכור ולצמוח…
    חייבת להודות…שזו הפעם הראשונה שפותחת-קוראת את המיל שלך עד הסוף…ונראה לי…בגלל ההגדרה של "נשמות עתיקות"…שגרם לי פשוט לדלג על הכל…(טוב שלא הסרתי מרשימת הדיוור).

    בכל מקרה התחברתי מאוד למאמר… ואכן נגע בנקודות אישיות מאוד…וכן גם הוציא-הקפיץ אותי משם..

    אשמח ל…כל דבר..!!!

    ניצה.

  37. רונית שפי וולפיןבתאריך 22 אפר 2015 בשעה 6:36 am

    ניצה יקרה,

    תודה על תגובתך הכנה והמשמעותית.

    אשמח לשמוע יותר מה את מחפשת,

    מה הוביל אותך להרשם למכותביי מלכתחילה

    ומה מעורר בך המושג "נשמות עתיקות".

    כי אם המאמר דבר אליך נראה שהרבה מהתכנים האחרים שלי ידברו אליך.

    את מוזמנת לשוטטת באתר שלי, לעיין במאמרים, לשמוע שיעורים חינמיים

    ולהרחיב את מנעד האפשרויות שלך.

    באהבה

    רונית

  38. חוה גדליהובתאריך 22 אפר 2015 בשעה 11:07 am

    שלום רונית
    כמו בכל דבר שקורה בחיי , אני מחפשת תמיד להבין מה השיעור שטמון בו. ואני מאמינה שכל דבר שקורה- גם אם הוא כואב , מטרתו להביא לצמיחה שלי. בימי הזכרון אני ערה לכאב , אך בוחרת לחקור מה עלי לעשות כדי שכל מה שקרה -לא יהיה לשוא. אני בוחרת לאפשר לכאב להדהד , אך לא מחזיקה בו.
    הרעיון של "לזכור ולצמוח" הוא נכון ביותר עבורי, שאני מהדהדת אותו במרחב שלי הוא מעורר בי תקווה, וידיעה שבכל דבר יש משמעות. ואז הכאב מתפוגג ובמקומו אני מתמלאת בהתלהבות לשינוי שתביא איתו הצמיחה וליכולת שלי לחיות באופן מהנה.

  39. איילהבתאריך 22 אפר 2015 בשעה 11:22 am

    הי רונית
    מתחברת מאד לרעיון .הכאב אכן גדול מנשוא החיבור לסיפורים ולנשמות מאד מרגש וכואב .אכן אנחנו לא מבינים את הכל ולא חייבים לחזור על כל סיפור ולעבר ולזהות מה קרה ומה נעשה מרגישה שכדי לצמוח חייבים לשנות כיוון ולחוש הקלה.
    אפשר לדוש בענין ובכאב או שנוכל להמשיך ולצמוח מרגע זה ואיילך. לחזור ולמצוא את האשם ואת הטועים לא יצמיח אותנו.יש לנו את אפשרות הבחירה הנהדרת ורבת העוצמה-לצמוח.אני בוחרת איך להרגיש מהמקום בו אני נמצאת לשקוע בכאב או ……להתמקד בצמיחה.ככל שנתמקד בצמיחה זרם מופלא זה יסחוף אותנו.
    אמן כן יהי רצון

  40. מעייןבתאריך 22 אפר 2015 בשעה 11:23 am

    המשפט שהכי הדהד לי מהמאמר הוא ששלום מתחיל בתוכינו- ומהדהד סביבנו.
    ומזכיר לי לחזור למרחב שלי ולחפש את המקום שאני שלמה וחופשייה בו. וכשאני במרחב שלי, אני פחות במרחב של אחרים, וכשאני בחופש שלי להיות מי שאני- אני גם נותנת יותר חופש לאחרים להיות מי שהם, ומשם נראה לי מתחיל שלום בין אנשים, ואז בין קבוצות גדולות יותר, עמים ומדינות.
    אז תודה על התזכורת הכה חשובה להיות לשמה עם מי שאני, ליצור שלום חופש ואהבה בתוכי, ולתת לזה להדהד סביבי.
    או כמו שאמר גנדי-
    "be the change you want to see in the world".

  41. מעייןבתאריך 22 אפר 2015 בשעה 11:26 am

    המשפט שהכי הדהד לי מהמאמר הוא ששלום מתחיל בתוכינו- ומהדהד סביבנו.
    ומזכיר לי לחזור למרחב שלי ולחפש את המקום שאני שלמה וחופשייה בו. וכשאני במרחב שלי, אני פחות במרחב של אחרים, וכשאני בחופש שלי להיות מי שאני- אני גם נותנת יותר חופש לאחרים להיות מי שהם, ומשם נראה לי מתחיל שלום בין אנשים, ואז בין קבוצות גדולות יותר, עמים ומדינות.
    אז תודה על התזכורת הכה חשובה להיות לשמה עם מי שאני, ליצור שלום חופש ואהבה בתוכי, ולתת לזה להדהד סביבי.
    או כמו שאמר גנדי-
    "be the change you want to see in the world".
    תודה על התזכורת החשובה:)

  42. שלומיתבתאריך 22 אפר 2015 בשעה 11:27 am

    שלום רונית ,

    מסכימה לגמרי שעם כל הכאב הנוראי והעמוק חשוב להמשיך הלאה , כי כך ציווה הבורא , וכך מתנהל כל היקום , צמח נובל וצמח צומח , וכו וכו … כל החיים הם הפכים נבילה – צמיחה . חושך – אור . חיים – מוות . וכדומה

    כך מתנהל היקום , עם כל הכאב יש המשך , וטוב שכך יש צמיחה , וטוב שכך והמתים יודעים שלא סתם השקיעו את דמם למען החיים .

    זו צוואתם!

    תודה לך רונית על האור לכוון הצמיחה
    שלומית

  43. כרמלבתאריך 22 אפר 2015 בשעה 11:29 am

    בשבוע שעבר ביום הזכרון לשואה ראיתי איך ילדים לא מבינים למה היטלר שנא אותנו אבל בעצמם שונאים ללא הסבר קבוצות אחרות. כשמתמקדים בלזכור בלבד מתקיים נתק ואין גישה למהות שמאפשרת ללמוד את הלקח ליישם ולצמוח מזה.

  44. זיובתאריך 22 אפר 2015 בשעה 11:34 am

    מתחברת ואוהבת את דבריך.בעבר עד היום הרגשתי "משוגעת" לחשוב ולהרגיש דברים שונים מהתכנותים הלאומיים לגבי ארועי יום הזכרון לשואה ולחללי צהל . בוחרת היום להתחבר למי שאני כאן ועכשיו ,אישה רגישה נשמה עתיקה בגוף נשי ולהדהד זאת. מאמינה שיש דרכים נוספות לזכור ושהצמיחה אפשרית כל יום ובכל יום.תודה

  45. אילנהבתאריך 22 אפר 2015 בשעה 11:35 am

    שלום רונית,
    המאמר נגע בי מאוד, גיליתי שהצבת החיים מול המוות מעצימה את הרצון שלי לחיות, ליזכור ולצמוח, לחקור לגלות ולממש את עצמי בדרך ייחודית לי. זו הדרך שלי להנציח את הנופלים, כי במותם ציוו לי את החיים.

  46. אפיבתאריך 22 אפר 2015 בשעה 11:56 am

    שלום רונית..ותודה… !!אני ממש מתחברת לתאור שלך על הטקסים .ואכן היום כבר כמה שנים אני מרגישה שאין לי תועלת מהכאב בלי למידה לשינוי ..היום אני איתך זוכרת ושואפת לצמוח .. תודה שאני לא לבד !

  47. רונית שפי וולפיןבתאריך 24 אפר 2015 בשעה 5:01 am

    עינת יקרה,

    תודה על שיתוף שלך.

    לשאלתך,

    כדי לזהות ולממש את מי היית, מי שהינך ומי תיהיה

    יש להשקיע בעבודה רוחנית קבועה (יומיומית).

    שיטת העין השלישית מציעה סט הכלים הרב חושיים לעשות זאת.

    השיטה לא מתאימה לכל אחד, אלא למי שרוצים להפוך את הצמיחה האישית שלהם לאורח חיים.

    תודה על השאלה ובהצלחה בתהליך הצמיחה שלך

    באהבה

    רונית

  48. רונית שפי וולפיןבתאריך 24 אפר 2015 בשעה 5:03 am

    אפי יקרה,

    אוהבת את המשפט שלך "אין לי תועלת מהכאב בלי למידה לשינוי".

    אאמץ אותו

    תודה ושינוי טוב

    באהבה

    רונית

אם אהבתם בבקשה תנו לי לדעת בלחיצה על כפתור הלייק. בנוסף, אשמח לשמוע מה הפקת מתוכן זה ולהתייחס לכל שאלה שיש לך בנושא. את תגובתך בבקשה לרשום עכשיו כאן למטה