15 תגובות

  1. אורית
    ספטמבר 11, 2013

    רונית בוקר טוב,
    "אני מכירה אותך" כבר שנים אנחנו חברות בקפה. ונעלמת לי מהשטח. למרות שלא התעמקתי בדברים שכתבת רציתי אבל נרתעתי כנראה לא הייתי מוכנה לשמוע את הבשורה.
    היום משום מה החלטתי להיכנס לקפה, לדף שלך ומצאתי את עקבותייך לאתר. והתחלתי לקרוא. המאמר על הנשמות העתיקות ריתק אותי ואז עברתי לכאן למאמר על אודותייך שאת חלקו אני מכירה מהקפה.
    במהלך הקריאה עלו דמעות בעיני אך לא נזלו עכשיו שאני כותבת לך הן מתחילות לצאת החוצה. התיאור שלך על הנשמות העתיקות זה כאילו קראתי על עצמי ושאלתי מאיפה היא מכירה אותי כך? ההתרגשות התגברה עם קריאת כל שורה במאמר. הדברים התאימו לי כמו כפפה זה לא שמצאתי דבר אחד או שניים שתואמים אלא התאמה מלאה אחד לאחד.
    אז קודם כל אני רוצה להודות לך על עצם קיומך ועל הפתיחות והנכונות לחלוק את הדברים עם העולם.
    כנראה שהייתי צריכה לעבור תהליך עם עצמי על-מנת להיפתח ולקבל אותך ואת תורתך. בשנתיים האחרונות אני עוברת תהליך ריפוי פיזי, רגשי ורוחני. עדיין לא סיימתי אותו, אינני יודעת אם יש לו סוף בכלל. ככל שאני מתפתחת ומתקדמת אני מוצאת עוד כלים ללמוד, עוד חוויות לעבור, עוד קורסים ללמוד. אני דהומה מהתהליך, שמחה, מרוגשת ושלמה איתו. כנראה שעכשיו אני מוכנה לשלב הבא של ההתפתחות שלי בריפוי ואלוהים שלח אותי אלייך או ההפך. נרשמתי לשלושת המתנות שאת מחלקת כך שעוד נדבר. כולי תקווה שגם ניפגש פיזית בהמשך.

    שתהא לך שנה טובה,
    שתגשימי את משאלותיך
    אורית

    הגב

    • רונית שפי וולפין
      ספטמבר 11, 2013

      אורית יקרה,

      שמחה לשמוע על התהליך שאת עוברת
      אשר לו אני קוראת: חיים בצמיחה מתמדת
      ואשר לו יש סוף רק כאשר אנחנו מחליטים להפסיק לצמוח…
      כולם קיימים אבל לא כולם חיים
      ואת בחרת לחיות
      וזה אמיץ,
      מרגש
      ומעורר פלאה
      מבחינתי.
      מאחלת לך שנה נפלאה
      של צמיחה מענגת
      ולהתראות בקרוב
      באהבה
      רונית

      הגב

  2. מוטי לקסמן
    אפריל 8, 2013

    שלום רב,
    יום השואה והגבורה מעלה רגשות והרהורים קשים על האדם.
    בדרך כלל, מדברים, מספרים ומשדרים על הסבל בגטאות, על ההשמדה במחנות ההשמדה, על הרג אנשים וילדים ביריות, ברעב ובתליות.
    גם על פרטיזנים.
    על קורבנות ועל גיבורים.
    יש לא מעטים, שלא היו במחנות השמדה, גם לא בגטאות, גם לא בפרטיזנים.
    הם ברחו, בזמן.
    חלק מהם, למרות הבריחה, סבלו מאוד.
    סבלם היה תוצאה ישירה ועקיפה לגייסות היטלר.
    הם לא היו גיבורי קרב, סתם אנשים פשוטים
    שרצו רק לחיות כבני אדם.
    משפחתי היא אחת מאלה.
    בקובץ המצורף אני מעלה את הסיפור שלהם.
    גם לזכר כל אלה שלא "זכו" לאזכרות לסבלם.
    בתקווה שאולי האנושות תלמד משהו מכך…
    מוטי
    ><
    אנשים פשוטים שרצו לחיות או צוריק גאייעט אקוזע / מוטי לקסמן, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, תשע"ג.

    "צוריק גאייעט אקוזע", לאחור הולכת עז, באידיש.
    איני יודע מי מכם ראה עז ממשית ולא רק בצלחת.
    בכל אופן, בילדותי ראיתי גם רעיתי עזים וגדיים ואף פעם לא נתקלתי בעז, לא בגדי גם לא בתיש שהולכים או מקפצים אחר הזנב ולא אחר הראש…
    ובכל זאת, אמי אמרה לי יותר מפעם אחת, "צוריק גאייעט אקוזע"!
    אני מניח שגם היא לא סברה, שתנועת העזים היא אחר הזנב.
    אבל, חובה עלי לדייק, "צוריק גאייעט אקוזע", היה רק חלקה הראשון של האמירה של אמי.
    האמירה הזו, בוטאה לא במטרה לחולל שינוי בתנועות בראשית, אלא כדי להבליט את החלק השני של האמירה, "בן אדם הולך קדימה".
    אמי חזרה גם הדגישה בעיקר את החלק השני.
    מה עורר אותה לאמץ ביטוי לשוני זה?

    הכל התחיל בעשור הראשון של המאה העשרים.

    אמי שיינדל
    הייתה בת לכורך ספרים, אבי שמואל היה סטעפער, מעבד עורות של בעלי חיים לתפירה ולתיקון נעליים, לעטיפות ספרים ועוד.
    שניהם נולדו וגדלו בשתי עיירות קטנות בדרום פולין, אבא Wojslawice ואמא Grabowiec.
    עיירות בדרום מזרח פולין בערך 200 ק"מ דרומית לוורשה וללודג'
    בין לובלין לבין חלם.
    היו אלה עיירות כפריות קטנות, עיירות שתוארו על ידי שלום עליכם גם על ידי מנדלי מוכר ספרים.
    כפרים חקלאיים, עם אנשים פשוטים.
    לא היו שם גדולים בתורה, למרות העיר לובלין הקרובה על הישיבות שבה.
    הם גם לא הפגינו שם חכמה מיוחדת למרות קרבתם לעיר החכמים, חלם.
    למרות זאת, אמא שיינדעל הצטרפה לתנועת "פועלי ציון", תנועה ציונית סוציאליסטית.
    אולי בהשפעת האח הצעיר, יאנקעל, שכבר עלה לפלשתינה והיה בין מקימי קיבוץ גבעת השלושה.
    אמא שיינדעל, השתתפה בפעילות התנועה, גם בערב ריקודים.

    האמא שלה, סבתי פערעל-דבורה, כעסה מאוד, ופעם משכה את אמי בשערותיה הביתה.
    זה היה, כנראה, הקש ששבר את גב הגמל.
    אמי החליטה לעזוב את העיירה ולעבור ללודז', העיר הגדולה, שם כבר גרה אחותה הבכורה פריידעל.
    היא וחברה שלה, שכרו חדר קטן, ועבדו בתפירה.

    פחות או יותר באותו זמן, עזב אבא שמואל, את אורח החיים הישן, גם את נוהגי ומצוות הדת.
    גזז פאות, הסיר כובע, ואף התלבש כאיש מן היישוב.

    הוא נסע ללודז', לבקר את אחותו הגדולה צ'רנע שם התקיימה מסיבה ברכת הדרך לאחיו עזריאל שנסע לפלשתינה.

    באותה הזדמנות הציע קרוב של משפחת אבא, לשני הצעירים, שנטשו עיירות, להיפגש.
    הם נפגשו, אבא שמואל הסטעפער ואמא שיינדעל התופרת.

    האם הייתה זו אהבה ממבט ראשון?
    אי אפשר לדעת.
    הם נישאו, ולמדו לאהוב זה את זו וזו את זה עם השנים, אהבה אמיתית.
    לא היה להם כסף להביא לחתונה גם את ההורים שלהם, אבל היה שמח, ולפי המסופר, הם והאורחים רקדו כל הלילה.

    משפחה חדשה.

    אמא שיינדעל המשיכה בעבודות תפירה, גוזרת על פי תמונות מג'ורנלים ותופרת.
    אבא שמואל עבד בחנות לסיפוק עורות לנעליים.
    אבא היה עובד מקצועי ומאוד מהימן.
    הסנדלים והסוחרים החלו להכירו, עודדו אותו לפתוח חנות משלו.
    כך הוא עשה.
    חדר אחד היה חדר משפחה, השני היה חנות.
    ויהי היום, סנדלר פולני קנה עורות שילם והלך.
    אבא שמואל גילה מהר שהסנדלר שילם יותר מידי.
    אבא לא היסס, לקח את תשלום היתר ורץ לחפש את הסנדלר.
    הוא מצא אותו באחד הרחובות.
    הסנדלר הופתע, "שילמתי לך מעט מידי?"
    "להיפך, שילמת יותר מידי, הנה ההפרש", ענה אבא שמואל.
    הסנדלר לא האמין למשמע אוזניו.
    אבל, ללא פייסבוק, גם ללא טויטר, המעשה התפרסם מהר בין הסנדלרים, גם בין צרכני העור.
    ידעו, שמואל לקסמן הוא סוחר ישר והגון.
    המסחר בחנות גבר, הפדיון עלה.
    אבא רצה ילדים.
    נולד הבן הבכור, פנחס שמו, על שם הסב, האבא של אמא שיינדעל.
    פנחס נולד במשקל של 3.55 ק"ג, עם פלומה של שיער בלונדיני. עיניים כחולות פקוחות לרווחה אל העולם החדש שפתאום נתגלה, לאחר היציאה מחשכת הרחם. וגם חיוך מתוק מלוא השפתיים.
    שלוש נשים פנקו אותו, שתי אחיות של אמא שיינדעל ואחות של אבא שמואל.
    פנחס לא רצה לאכול, סחבו אותו בידיים. חיפשו לו בננה, הוא מקבל בננה, פרי נדיר.
    אכן, פנחס היה מפונק, אבל התפתח יפה.
    בינתיים הפדיון בחנות העורות עלה.
    מישהו ייעץ למכור חומרים לתיקון נעליים בסביבה של פולנים.
    כך עשו.
    ברח' ז'בושה פתחו חנות.
    סוחרים גדולים האמינו באבא.

    פנחס הבכור גדל והתפתח יפה.
    אבא שמואל אהב מאוד לטייל עם הבן הבכור, פנחס, ברחובות לודג'.

    שנתיים חלפו מהר, ובטנה של אמא שיינדעל התחילה שוב מתכדרת.
    בבוא הזמן, היא ילדה במזל-טוב בן נוסף, הערשעלע, גם על ראשו נראתה פלומה של שיער בלונדיני רך.

    הוא נקרא, הערשעלע, על שם הסבא של אמא שיינדעל.
    בין שני האחים התפתחה אהבה רגישה, למרות השוני באופים. בעוד שפנחעס היה מאוד מפונק, הרי הערשעלע התפתח כילד נעים שאין לו דרישות מיוחדות, אבל הוא היה מלא שמחת-חיים.
    בניגוד למקובל, דווקא האח הצעיר השפיע על הבוגר יותר, והם התפתחו לשני ילדים מקסימים.

    כעת שני ילדים חמודים, נפלאים.
    גדלו, התפתחו ואהבו זה את זה.

    נראה שהחיים מביאים רק טוב.

    לאחר חג פסח אחד, אמר אבא שמואל: "שיינדעלע שלי, יש לי רעיון, כעת לאחר שחג הפסח עבר כדת וכדין, אני מציע שתסעי לשבוע הבראה ונופש. מגיע לך לנוח קצת".

    אמא שיינדעלע הופתעה, זה לא היה דבר כל-כך שגרתי לנסוע לבית הבראה.
    "תודה שמואל, אני אנוח בבית, וחוץ מזה מי ידאג לך ולילדים?"
    "שיינדעלע, שבוע אני לא אתמוטט. חוץ מזה אחיותיך ואחותי בין כך וכך מטפלות בבנים שלנו. ואני וודאי שלא ארעב. והעיקר, את באמת צריכה לנוח לאחר חג הפסח" השיב באופן נחרץ אבא שמואל.
    ואכן, שיינדעלע יצאה להבראה ולנופש לאחר חג הפסח.
    היא הספיקה לנפוש רק פעם אחת.

    אכן, החיים יפים, הכל, כמו שאומרים, הכל טוב.

    מה עוד אפשר לבקש?
    צעיר וצעירה, אנשים פשוטים, לא גיבורים, עוזבים עיירות קטנות, מגיעים לעיר הגדולה.
    שם נפגשים, נישאים ובעבודת ידיים מקימים בית חם, עם שני ילדים מקסימים.
    גם כלכלית המצב נראה טוב, אבא שמואל ואמא שיינדעל הצליחו אפילו לחסוך דולרים.

    נראה שהחיים מביאים רק טוב.

    רק טוב, מביאים החיים?

    מחוגי שעון ההיסטוריה לא חדלו לנוע ולתקתק.

    1 בספטמבר 1939.

    גייסות היטלר פולשים לפולין.

    לא היה זמן רב לשיקול דעת.
    ברחוב, התרוצצו אנשים, חבילות בידי חלקם, מזוודות בידי אחרים. רצו לרכבת, גם לעגלות.
    הכל היה לוט בערפל, דבר לא היה ברור, רק "צריך לברוח, צריך לברוח מהר".
    "קודם-כל הילדים. נשלח את אחותי עם הילדים, הם ייסעו ברכבת מהר לעיירה שלי, לעיירה Wojslawice,שם זה אולי בטוח יותר. ובהמשך נראה", אמר אבא שמואל.
    אמא שיינדעל הייתה המומה.
    השעון תקתק במהירות רבה.
    הילדים הוערו מוקדם, קצת בכו, אבל הולבשו. אכלו משהו. אחותו של אבא שמואל, דודה פולה, התארגנה מהר וארזה גם מזוודה.
    אבא שמואל יצא, מצא עדיין עגלון עם עגלה, "בוא הנה, קח אותם מיד לרכבת, הנה קבל יפה" אבא שמואל תחב לידו שני שטרות של כסף.
    הילדים היו מבולבלים, בכו אבל לא הייתה להם ברירה.
    דודה פולה, שני הילדים והמזוודה היו בעגלה, העגלה נסעה לכוון הרכבת.
    אבא שמואל ואמא שיינדעל נותרו עדיין בלודג'.
    המצב היה קשה מסוכן, הגרמנים התקדמו מהר בפולין, ובכל מקום החלו "לצוד" יהודים.
    "שמואל, תברח גם אתה. הם פוגעים קודם כל בגברים, אני אתארגן ואבוא אחריך" אמרה אמא שיינדעל, למרות שלא היה ברור לה כלל מה זה "אתארגן".
    אבא שמואל לא התווכח, לא ניסה להתעכב, כעבור מספר שעות, לקח את המזוודה, שם על גופו שטרות של כסף גם דולרים ויצא בערב. כבר היה קשה למצוא עגלה זמינה. הוא הלך, רץ לרכבת ברגל.
    כעת לא היה זמן לחשוב.
    הוא נסע.
    נמלט.
    אמא שיינדעל, נשארה זמן קצר בלודג' לבד.
    אולי להציל משהו מהרכוש.
    לא הצליחה להציל הרבה, ויצאה בכיוון ל Wojslawice למצוא את שני הילדים.

    באור ראשון עם מזוודה לא גדולה, עם שטרות אחדים של כסף, היא מצאה עגלה שהסיעה אותה לרכבת.
    עמדו שם אנשים רבים, יהודים, כמעט כולם.
    כשהרכבת הגיעה, היא נדחקה והצליחה להיכנס.
    שעות הנסיעה עברו מהר. היא הגיעה לתחנה הקרובה לעיירה Wojslawice.
    ירדה.

    כאשר היא הגיעה ל Wojslawice הם כבר לא היו שם, דודה פולה והילדים המשיכו מזרחה.

    שאלה פה, שאלה שם, ענו לה, "כולם רצים, כולם בורחים מזרחה אל הרוסים באיזור הרי אורל".
    איך? בכל דרך, ברגל, בעגלה, ברכבת, לעיתים גם במשאית.
    זה היה מסע מטורף, ללא הפסקה.
    היא בודדה בתוך ערב רב של יהודים שבורחים, מזרחה אל הסובייטים.
    לאיזור בהרי אורל.
    הסובייטים קבלו את הפליטים היהודיים, חלקם הגדול רוכז במעין מחנה מעבר.
    הסובייטים נתנו גם מעט אוכל ומים.
    אמא שיינדעל הגיעה למחנה המעבר, הייתה שם המולה רבה. גברים נשים וילדים עם מזוודות, תיקים ושמיכות קשורות.
    פני כולם הביעו חרדה.
    את בני משפחתה היא לא ראתה, בינתיים.
    אמא שיינדעל, לא נחה. היא התחילה לשאול, לברר, לחקור.
    שלחו אותה ימינה, שלחו אותה שמאלה הפנו אותה קדימה, גם אחורה.
    היא הפסיקה לשאול.
    אמא שיינדעל התחילה ללכת בכוחות אחרונים, גוררת רגליים מותשות, ללא כוון אבל עם מטרה ברורה, היא תמצא.
    לב אם אינו מוליך שולל.
    הרגליים הלכו על-פי הלב.
    בסוף, באפיסת כוחות מוחלטת, לא ברור איך, כמעט במקרה, היא הגיעה ונפלה לידיו של אבא שמואל.
    היא ישנה כמעט 24 שעות.
    לאבא שמואל היה ברור, מעתה הם ינועו רק יחד, כולם יחד.
    הילדים לא משו מאמא שיינדעל, הם ממש שמרו עליה ונרדמו כשראשיהם על בטנה.

    כעת, אפשר היה לעצור מעט. הסובייטים דאגו למעט אוכל גם למים לשתייה.
    אבל, כעבור ימים אחדים הודיעו הרוסים שהם מעבירים את כולם עוד יותר מזרחה, גם כאן מתחיל להיות מסוכן.
    זו לא הייתה שאלה, גם לא בקשה, זו הייתה הוראה.
    הגיעו משאיות גדולות וכבדות. הפליטים, יחד עם המזוודות והחבילות הועלו והתחילו לנסוע.
    לאן?
    בעיקר מזרחה, חלק גדול מהפליטים הועבר לאיזור אוזבקיסטאן, ופוזר בין קולחוזים שונים.
    כך הגיעו גם אמא שיינדעל ואבא שמואל לקולחוז.
    גם שלוש אחיות של אמא שיינדעל הגיעו לשם. שתי אחיות של אבא שמואל היו בקולחוז שכן.
    התחילו חיים חדשים?
    קמטים החלו להופיע בפניה של אמא שיינדעל.

    האוזבקים בקולחוז לא ייצאו מכליהם, לקראת ה"ז'ידים" החדשים. אבל גם הם צייתו לפקודה.
    כך החל, אולי,
    מחזור חיים חדש.
    הכסף שהביאו החל להצטמצם. אבא שמואל חיפש ולבסוף מצא עבודה אצל אחד האיכרים האוזבקים, בשדה הכותנה שלו.
    לא היה קל, אבל לא היה, בשלב זה, מקור אחר להכנסה.
    אמא שיינדעל, התאמצה להציע שרותי תפירה. היא בעיקר תקנה, בחוט ובמחט, גרביים וקרעים בבגדים. מעט פנו אליה.

    אבא שמואל המשיך לעבוד קשה בשדה הכותנה של הקוזקים. קיווה מאוד לבנות הכל מחדש.
    והיו סימנים להתחלה חדשה.
    פנחעס התחיל ללמוד בכיתה א, בבית ספר שהיה בעיר קגן, הסמוכה לקולחוז.
    הערשאלע היה בבית.

    הייתה הרגשה שבקולחוז נראה מתחילים להתבסס מעט, רק מעט.
    האם, מעבר לאופק, האור יזרח שוב?

    בינתיים אור לא זרח על העולם, גם לא על הקולחוז.
    השנה 1940, המלחמה הארורה נמשכת. אמנם בקולחוז לא שמעו הדי קרב, אבל ידעו וגם הרגישו שהם עדיין במצב של שאלה, לא של ביסוס.
    והאור לא זרח.
    ואז.
    יום אחד חזר פנחעס עם חום מבית הספר. הוא קדח.
    הפעלטשער אבחן שזו דיזנטריה קשה וצריך להעביר אותו מהר לבית חולים בעיר קגן.
    הילד הועבר לשם.
    אבא שמואל לא מש ממנו, אבל תוך יומיים עלתה נשמת פנחס הקטן השמימה.
    אבא שמואל רעד. צוות בית החולים הוציא אותו, הם אמרו שהם מטפלים בקבורה.
    לא היה לו כוח להגיב.
    הקבר היה קבר אחים.
    אבא שמואל חזר לקולחוז, מותש.
    כולם בכו, מאוד בכו, גם הערשאלע.
    חג חנוכה הגיע.
    שמחה רבה לא הייתה, גם חומו של הערשאלע התחיל לנסוק מעלה.
    הוא ביקש, בקול רפה: "תדליקו הרבה נרות, שיהיה אור. הרבה נרות… ה-ר-ב-ה נ-ר-ו-ת…"
    הנרות דלקו, הערשאלע כבר לא ראה אותם, למרות שעיניו נותרו פקוחות, פקוחות ללא ניע…
    לא היו צעקות.
    למרות הנרות הכל היה חשוך.
    בהיוודע מותו של הערשאלע הגיעו מיד אח אחות מבית החולים: "זה מסוכן, הדיזנטריה עלולה להתפשט יותר".
    עטפו את הגופה בסדין קטן.
    אבא שמואל ואמא שיינדעל היו חדלי כוח לחלוטין, נפשותיהם לא יכלו לבטא משהו.
    נגמר.

    שער זקנו של אבא שמואל צמח פרא, גם מחלפות ראשו הלכו וגדלו והסתבכו זה בזה.
    ראשו היה עטור שער מכל כוון…

    שקַט, שתק.
    מי יודע, אולי כמו אהרון ששני בניו נָדָב וַאֲבִיהוּא שנאכלו על ידי "אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה'", "וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"
    וַיִּדֹּם שמואל

    "שמואל שלי, יקר שלי נצליח להמשיך?" שאלה אמא שיינדעל באחד הערבים.
    אבא שמואל, שבלודג' היה מלא מרץ, פעילות ותקווה השיב: "מה אני יכול להגיד? אני לא יודע."
    "אבל, תמיד ידעת, תמיד פעלת והצלחת, והצלחנו…"
    "תמיד? זה היה כנראה בעולם אחר. עכשיו אני לא יודע"
    "אין לנו תקווה, שמואל שלי?"
    אבא שמואל לא ענה. עיניו הביעו צער, כאב, אולי גם ייאוש.

    ובכל זאת תקווה חדשה עולה, בטנה של אמא שיינדעל התחילה שוב להתעגל.

    הגיע הזמן ואני, מאטעלע פרצתי לעולם.
    באמא שיינדעל נבטה אמונה שיש תקווה.
    הלידה הייתה בבית החולים בקגן.
    אבל, כיון שלא היה מקום ולא כוח אדם, שמו אותי בתוך תיבה קטנה על אדן החלון של בית-ספר סמוך.
    אבל ברית מילה קיימו.
    זה כבר היה בקולחוז.
    את הברית ערך שוחט, לא היה מוהל בסביבה. כיבוד לא היה, גם לא מוזמנים. רק ציון שייכות כואב לעם היהודי.
    ינקתי, ינקתי וינקתי, התפתחתי יפה.

    אבא שמואל המשיך לעבוד אבל הסתובב ונע כאילו הוא צל.
    הוא דאג מאוד לאמא שיינדעל ולי מאטעלע.
    לא היה הרבה אוכל, ואני ינקתי וינקתי.
    אבא שמואל הבין שאמא שיינדעל צריכה לאכול טוב, גם אוכל בריא, אוכל מזין.
    הוא דאג שלא יחסר לה, ולי, מאטעלע הקט יונק, ובוחן את העולם בעיני הגדולות.
    מרוב טרדה אמא שיינדעל לא שמה לב, אבל פתאום היא נזכרה: "שמואל, אני כבר ימים רבים לא רואה אותך אוכל. אתה אוכל משהו?"
    "משהו"
    "מתי? איפה?"
    "בעבודה בשדה הכותנה, הזרעים של הכותנה, הם מלאים שמן"
    אמא שיינדעל כמעט נפלה מהכסא: "מה השתגעת? אתה לא יודע שיש בזה רעל?"
    "נו, את רואה, אצלי הכל בסדר. אני אוכל, עובד, ועובד טוב"
    "שמואל יקר שלי, אתה תרעיל את עצמך, תפסיק"
    "להרעיל? מסוכן? על מה את מדברת? יש בזה הרבה שומן. אמרתי לך, אני בסדר. העיקר שיהיה לך חלב בריא לבן הקטן."
    והתינוק גדל.
    "תסתכל, איזה ילד יפה יש לנו, איזה חיוך יש לו, תראה את העיניים הגדולות שלו" אמרה אמא שיינדעל.
    אבא שמואל בהה באויר: "נכון, ילד יפה, אני רואה" ולעצמו מילמל: "אני רואה גם אותם, גם להם יש עיניים גדולות. עיניים יפות".
    אבא שמואל כמעט ולא נגע בי "אני פוחד לפגוע בו. הרסתי מספיק".

    אבא שמואל המשיך להיות ניזון מגרגרי הכותנה.
    הוא המשיך לעבוד בשדה הכותנה.
    שישה חודשים מלאו לי.
    ואז אבא שמואל התחיל לחוש כאבי תופת בבטן, החום עלה במהירות, הוא בער. מיד הועבר לבית החולים המוכר לו כל כך.
    הוא שכב שם.
    כעבור ימים אחדים, נשמתו עלתה השמימה.

    אמא שיינדעל נשארה לבד בעולם, לבד עם תינוק בן חצי שנה.

    עכשיו הכל רק בידיה.
    היא לא תיכנע, היא לא תתכופף.
    היא נעמדה זקופה מול העולם.
    עלה בה הכוח, פעמה בה האמונה החזקה, צוריק גאייעט אקוזע.
    וכך בציפורניה התחילה אמא לגרד מהעולם שיירים של מציאות, גידלה אותי והמשיכה לצעוד אתי.
    כתבה פסיכואנליטיקאית,
    "החיים הם זרם אינסופי, וכל אדם נעגן בזרם שאליו הוא משתייך. אין הוא יכול להינתק, לא מאבות אבותיו, לא ממי שהולידו אותו ואף לא מצאצאיו שיבטיחו את המשכיותו. […] משמעו לחוש את נוכחותם של הוריך, של סבֶיך, ולחוש שגופך עצמך חי בגופם של ילדיך".

    מאמע שיינדעל, טאטע שמואל, פנחס הערשעלע, אנשים רגילים, פשוטים לא גיבורים, רציתם רק לחיות יחד.
    אתם חיים יחד, בנשמתי, בגופי, ברוחי יומיום.
    גם אני מאמין, בכל לבי, צוריק גאייעט אקוזע.

    הגב

    • רונית שפי וולפין
      אפריל 8, 2013

      מוטי יקרה,

      תודה על השיתוף

      ועל התזכורת על הסבל

      שראוי להעיר אותנו

      לחמלה גדולה

      תודה

      רונית

      הגב

  3. גדעון
    מרץ 3, 2013

    כולכם ילדי האור

    רק אור ואהבה

    בלב ובנשמה

    הגב

  4. רות
    ינואר 29, 2013

    היי רונית

    במסגרת ההתבלבלות שלי פיתאום אני מגלה שהקורס התחיל ואני מאוד מאוד מעוניינת להצטרף, אני מקווה שעדיין יש אופציה כזו.

    וזה מחבר אותי לסרט, בקלות יכולת לדבר עלי בסרט בגוף ראשון כולל שמי משום שאני מרגישה ורואה שזה אחד לאחד מה שקורה לי, ולכן אני מעונינת לעשות לזה סוף, ולקחת שליטה על האנרגיה שלי, על חיי, על ייעודי.

    מקווה שתאפשרי לי לעזור לעצמי ולהצטרף.
    מחכה לתשובתך.

    הגב

  5. רות
    ינואר 24, 2013

    היי רונית, ערב טוב.

    לאחר לבטים רבים ולאחר ימים רבים שאני קוראת אותך ושומעת אותך, ומתחברת כמעט לכול מילה,כוונה, משמעות וכו.

    עם כול הקושי שלי להודות בפנייך ובעיקר בפני עצמי (דימוי עצמי,חוסר ביטחון), אני משוכנעת שאני נשמה עתיקה ואם היה לי ספק המאמר האחרון נעץ את המסמר האחרון.

    אז ברור לי שמשהו חסר לי,בתוכי, או אולי טרם מצאתי, ואני חייבת לציין שכבר שנים רבות בחיים אלו אני בחיפוש , לומדת דברים, מטמיעה,מנסה ,צומחת גדלה,ועדיין משהו חסר….

    אז מדגדג לי מאוד ליצור איתך קשר אישי ואפילו לנסות ייעוץ/לימוד, ואז אני מגלה לצערי שאני מרגישה שכבר אין לי כוחות מנטליים ,פיזיים, כלכליים ,שוב ושוב לבוא לייעוץ ללמוד וכול היוצא מכך.

    מעבר לנאמר קודם, לא איבדתי את האמונה בבורא עולם, לא איבדתי את הידיעה ,לא איבדתי את הרצון, ועל מנת להרגיע את עצמי אני תמיד אומרת , "אם מחר אמות וזה מה שהשגתי הספקתי אז דיינו ,משום שגם השגים אלו לעומת נקודת ההתחלה שלי מדהימים.

    יחד עם זה בחלום שלי בחזון שלי אני כבר אמורה להיות במקום אחר ואז שוב מוצאת את עצמי עדיין מחפשת עדיין לומדת ואני כבר מותשת.

    אני יודעת שאין דבר כזה סוף ללימוד ולהתפתחות אבל עדיין משהו חסר לי….והמשהו הזה מציק לי ,מדיר שינה, ומערבב את הבטן והכי כואב מה זה המשהו הזה?…?..

    והאמת לא ממש ברור לי לאן מוביל מה שכתבתי לך, ולמה כתבתי לך? רק חשבתי אולי כנשמה עתיקה שמצאה את מקומה לנשמה עתיקה אחרת שקצת הלכה לאיבוד!!!!!!!!!

    הגב

    • רונית שפי וולפין
      ינואר 25, 2013

      שלום רות,

      הצעד הראשון ביצאה מהתקיעות שאת חווה

      היא להבין את העקרון הבא:

      נשמות צעירות כובשות ידע (שהובא על ידי העתיקות), משתמשות בו וממחזרות אותו.

      לעומתן, נשמות עתיקות מייבאות ידע, חוקרות ומפתחות אותו, משתמשות בו, חולקות אותו עם העולם (זו עם זו ועם צעירות מהן),

      מניחות לו וממשיכות לייבא ידע רלוונטי ועדכי נוסף,

      וכך הלאה והלאה והלאה, ללא הפסקה,

      כל ימי חייהן.

      אחרת הן עוזרות את מעגל השפע והזרימה

      ו… נתקעות.

      אני אומרת שלום לנשמה העתיקה שהינך,

      ומתבוננת בשאלה שלך באמצעות קריאת הילות

      ורואה שנתקעת מכיוון שבטעות נהגת כנשמה צעירה ולא כעתיקה.

      בשלב מסויים הפסקת לייבא ידע והתחלת למחזר.

      לכן, אני מזמינה אותך ללמוד להתנהל כנשמה עתיקה

      כלומר, ללמוד לייבא, לחקור, לפתח והשתמש בידע שלך בזמן הווה

      ולחלוק אותו בחופשיות עם העולם.

      עוד על כך בשיעור הפתוח שערכתי לאחרונה בנושא.

      הינה הקישור: http://www.the3ischool.com/dreams-2013-edition-the-movie

      בבקשה כתבי לי בתחתית הסרט מה דעתך עליו

      תודה והאזנה נעימה

      רונית

      הגב

  6. יעקב לינדנפלד-שפי
    ינואר 31, 2012

    רונית בקר טוב,

    השעה היא לפנות בקר,כרגיל ההשקמה שלי היא לפני שהתרנגולות קוראות לנו.הבקר הזה אחרי שפניתי אליך אתמול , בsms ;והשארתי לך הודעה ,
    חזרת אלי ושוחחנו ארוכות ,היה לי הרבה חומר למחשבה,
    התעוררתי כרגיל מוקדם ,אבל לא כהרגלי,אחרי השקמה אני
    מעביר ציחצוח ושטיפה, התישבתי לעין בבלוג שלך ולקרא בו, ולמרות שחשבתי שאני מכיר אותך די גילתי המון דברים מענינים וחדשים לי. אני
    מודה שעשית לי משהו לחיזוק, למרות שאני אדם מאמין ומשתדל למצוות,ובבקר אחריהתארגנות אני קורא פרק תהילים, ואת התיקון הכללי.והנכת תפילן,הבקר פניתי ישר לבלוג שלך.

    תודה ,תודה,חיבוקים,ונשיקות הרבה אהבה.

    ממני יעקב לינדנפלד-שפי

    הגב

    • רונית שפי וולפין
      פברואר 3, 2012

      יעקב, דודי היקר והאהוב,

      "אין נביא בעירו" נכון רק כאשר תושבי העיר מסרבים לראות בו נביא, המביא להם מכל טוב – לפי שליחותו.

      הנביא תמיד נמצא שם, עבור בני עירו, עד שהם מכירים בו כנביא.

      אתה הרי יודע, שאחיך (אבא שלי, אלימלך שפי ז"ל) היה נביא בעירו – בדרכו שלו,

      ואני, ממשיכת דרכו, נביאה בדרכי שלי.

      אני מודה לך על כך שאתה רואה אותי

      מכיר ומוקיר אותי על מי שהינני

      נביאה בעירך

      חשוב לי שתדע שאני תמיד כאן אתך ובשבילך,

      כשתרצה.

      מחבקת אותך בדמעות של התרגשות

      ומאחלת לך שבת שלום

      זכיתי

      באהבה

      רונית

      הגב

  7. יעקב לינדנפלד-שפי
    ינואר 31, 2012

    רונית בקר טוב,

    השעה היא לפנות בקר,כרגיל ההשקמה שלי היא לפני שהתרנגולות קוראות לנו.הבקר הזה אחרי שפניתי אליך אתמול , בsms ;והשארתי לך הודעה ,
    חזרת אלי ושוחחנו ארוכות ,היה לי הרבה חומר למחשבה,
    התעוררתי כרגיל מוקדם ,אבל לא כהרגלי,אחרי השקמה אני
    מעביר ציחצוח ושטיפה, התישבתי לעין בבלוג שלך ולקרא בו, ולמרות שחשבתי שאני מכיר אותך די גילתי המון דברים מענינים וחדשים לי. אני
    מודה שעשית לי משהו לחיזוק, למרות שאני אדם מאמין ומשתדל למצוות,ובבקר אחריהתארגנות אני קורא פרק תהילים, ואת התיקון הכללי.והנכת תפילן,הבקר פניתי ישר לבלוג שלך.

    תודה ,תודה,חיבוקים,ונשיקות הרבה אהבה.

    ממני יעקב לינדנפלד-שפי

    הגב

  8. שגיאת כתיב
    פברואר 18, 2011

    בקיאות כותבים ב- א' ולא ב- ע'

    הגב

  9. שרון
    אוקטובר 3, 2011

    נהדר, מקסים. אני כבר לא כל-כך זוכרת איך "הגעתי" אלייך, אבל זה גם לא משנה.
    העיקר שהגעתי. נהנית לקרוא את שאת כותבת וללמוד.
    תודה רבה!

    הגב

  10. נעמה
    נובמבר 23, 2011

    רונית שלום אני מרגישה שאני צריכה עזרה, ולכן אני פונה אלייך מאוד התרגשתי לקרוא אודותייך איך התפתחת מאז היותך ילדה רגישה ומיוחדת ועד היום שאת בוגרת וצועדת בדרך המקסימה שבחרת לך אני מעוניינת שהפנייה אלייך תהיה אישית ולא פתוחה לכולם לכן ברצוני לדעת איך אפשר לפנות אלייך בדרך אישית תודה לך מראש ויום נפלא נעמה. אשמח לדבר איתך בטלפון .

    הגב

  11. רונית שפי וולפין
    נובמבר 23, 2011

    הי נעמה,

    תודה על פנייתך אלי.

    אשמח לעזור לך.

    לשם כך בבקשה עשי את שני הצעדים הבאים:

    א. עייני בהסבר הנרחב על הליווי האישי שאני מעניקה באמצעות קריאת הילות והילינג,
    הוא יענה לשאלותייך בנושא. הינה הלינק: http://www.the3i.co.il/?page_id=1732

    ב. בתום העיון שלך בהסבר ועל מנת לתאם לך מועד פגישה איתי בבקשה סמסי לי ל3892046 – 052 ואשוב אלייך בהקדם האפשרי

    תודה ויום נעים

    רונית

    הגב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר מותאם לנייד אתר האינטרנט