רונית שפי וולפין – מורה רוחנית | פלא צ`רי – אמנות הצמיחה הטבעית

מהתבוננות באמצעות קריאת הילה רב חושית אני מבחינה שהאנרגיה בארץ בתקופת ימי הזיכרון, עוברת מתדר של "צמיחה מתמדת" למצב של האטת הצמיחה. השינוי הזה משפיע על כולנו, ברמה האישית והקולקטיבית. בחוויה האישית זה עלול להתבטא במגוון סימפטומים, כגון תחושה של כובד, דחיינות וקיפאון, תחושה של אובדן הדרך, בלבול והיעדר שמחה, עד כי נדמה שהחיים האישיים שלנו עומדים מלכת. מדובר בכשבועיים – שלושה של הילוך איטי או נסיגה, מסוף פסח בערך, שמגיעים לשיאם ביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. ביום העצמאות האנרגיה שוב עולה בהדרגה והמצב חוזר לקדמותו כביכול לאחר יום העצמאות. לאנשים שהם נשמות עתיקות (רגישים, אכפתיים ושוחרי חופש) מאתגר במיוחד בתקופה הזאת ורבים מהם חווים קונפליקט פנימי שנובע מרצון לכבד את המעמד (ימי הזיכרון), לצד קושי לחוות חוסר נוחות בגוף ומועקה בלב, שצפה במנות גדולות בתקופה זאת. האתגר הזה מועצם כתוצאה מהסכם קולקטיבי, שקיים בתרבות הישראלית לנהל את ימי הזיכרון באופן ששם דגש על "לזכור ולא לשכוח". למרות הרצון הטוב, ההסכם הזה במהותו איננו מצמיח, אלא מקפיא, תוקע ומשבש את הזרימה של אנרגיית החיים של האדם והחברה. הקיפאון הזה מקשה על אנשים שהם נשמות עתיקות להתנהל במרחב שבו הם מרגישים בנוח – תדר של "צמיחה מתמדת", המעניק לאדם לגיטימציה גם "לזכור וגם לצמוח", בו זמנית. 

נ.ב: כדי לעזור לכם להתמודד עם הקונפליקט הפנימי הזה של רצון להיות חלק מהתרבות הישראלית, אבל לא לאבד את עצמכם בתוכה ועל מנת לתמוך בכם להיות בצמיחה מתמדת (ללא הפסקה), בתחתית המאמר מחכה לכם תרגיל לשינוי הקארמה ויציאה מהטראומה האישית והתרבותית שימי הזיכרון מציפים בתת המודע הקולקטיבי שלנו. כי די בקורבנות שכבר איבדו את חייהם, אין צורך להיות קורבנות חיים כשזוכרים אותם. זה לא עוזר לאף אחד.

לזכור ולצמוח – לשנות את הקארמה ולצאת מהטראומה (האישית והקולקטיבית)

גם אני ניצולת שואה. אמנם נולדתי ב 1965 ולכן, תודה לאל, לא הייתי בעצמי בשואה, אך עד היום אינני יודעת מה עלה בגורל הוריהם של סבתי וסבי עליזה ומנחם לינדנפלד ז"ל, שעלו לארץ מהונגריה, בשנות השלושים של המאה שקודמת, והשאירו אחריהם באירופה משפחה שלמה, שלא שמענו מהם דבר מאז. סבתא עליזה לא דיברה על הוריה, אך אני זוכרת את אווירת החרדה וההישרדות שהדהדה אלי ממנה בעוצמה ואת הפינה הקטנה במטבחה הצנוע, מתחת למדף רעוע שבו נהגה לאגור קופסאות שימורים בכמות גדולה מהנחוץ, למקרה הצורך.

כילדה, לא הבנתי למה היא עושה זאת, אבל הייתה לי תחושה שזה קשור במשהו עצוב. בצל העצב הזה התקיים הקשר ההדוק ביני לבין סבתא עליזה. לכן, במידה מסוימת גם אני מרגישה קצת "ניצולת שואה" וכך גם נראים בעיני לא אחת רבים מהישראלים שאני פוגשת. כי אנו "סוחבים" קארמה (עניין לא סגור), שקשורה לזכות הקיום שלנו בעולם וטראומות עבר שעדיין לא הצלחנו לצאת מהם לחלוטין.

בכל פעם שאני שבה לארץ מגיחה בחו"ל אני מזדעזעת מחדש לפגוש את ארשת פניה של ישראל, מתוחה, עצבנית, עצובה, קשוחה, הישרדותית ונאבקת על מקומה. זה מראה שלא פגשתי בקרב תושבי ארצות אחרות בהן ביקרתי. זאת ארשת של תרבות המתנהלת בצל השואה. בשל גילם ההולך ועולה, מתמעט מספר ניצולי השואה "האמיתיים" שנותרו בחיים, אשר מתגוררים בישראל.

סביר להניח שרובינו נתקלנו בהם במודע או לא במודע בתור בסופר, ברחוב, במונית וכד'. כך שרובינו נשמנו את האוויר שהם פלטו מריאותיהם, כשהוא ספוג בטראומה הנובעת מאובדן, חרדה קיומית וכאב מתמשך שחוו. אמנם הגרמנים כבר לא רודפים אותנו, אבל הטראומה שיצרה השואה בתת המודע הקולקטיבי שלנו מסתתרת עמוק בנימי נפשנו ובצילה אנו מנסים להמשיך הלאה בחיינו, מקווים שהזמן ירפא הכל, מנסים להיות נורמליים ככל העמים, מבקשים לגלות ולממש את החלומות האישיים שלנו, למעט פעם בשנה, כשאנו עוצרים את חיינו, כדי לזכור את הטראומה. לזכור ולא לשכוח.

לזכור ולצמוח – לשנות את הקארמה ולצאת מהטראומה

הציווי "לזכור" מהווה הזמנה לציין לא רק את המתים, אלא גם את החיים – אותנו ואת ניצולי השואה.  אבל לא רק לציין, אלא גם לבחון, איך אנו חיים, כיחידים וכחברה. האם אנו בזוכרנו  מנציחים את העבר שלנו וכך ממחזרים את הקארמה (העניין הלא סגור) שלנו עם העולם, אשר באופייה היא רוויית שנאה, רדיפה והשמדה, או שאנו מעדכנים את הקארמה שלנו לזמן הווה, במטרה ליצור מציאות טובה מזאת שהייתה לנו בעבר? האם אנחנו באמת חייבים להמשיך לשיר: …"שבכל דור ודור קמים עלינו לכלותינו …", או שאנו מוכנים גם לזכור את הכאב וגם לזכור שבידינו לשנות את הקארמה שלנו על מנת ליצור מציאות אישית וקולקטיבית של רוגע, שפע, חופש, שמחה, שלום ו…אהבה?

כדי לא לשוב על חוויות העבר יש לעדכן את הקארמה לזמן הווה. כלומר, לזכור את העבר, אבל לא להסתפק בזיכרון, אלא ללמוד ממנו, מתוך כוונה לזהות מה "לשימור" ומה "לשיפור". לשם כך יש לערוך תהליך למידה מצמיח בכל שנה לגבי "השואה" ולא רק לציין אותה בטקס זיכרון, בהאזנה לסיפורי גבורה וזוועה, בצפייה בסרטים ובביקור במוזיאונים בנושא.

את הלמידה המצמיחה הזאת אני מכנה "לזכור ולצמוח" – מושג שהגיתי בשנת 2000 . הוא מאפשר לנו לציין את האסון שקרה, להתאבל על האובדן ולתת מקום לכאב. אך לצד אלה היא גם מאפשרת לנו לשאול מספר שאלות מצמיחות, שמאפשרות לפתח חמלה כלפי עצמנו והזולת ביחס לחוויה הנוראה של השואה. "לצמוח" זה לשאול שאלות שעוזרות לנו להיות חופשיים. חופשיים בארצנו, כיחידים וכחברה. אז אילו שאלות מצמיחות ברצונך לשאול את עצמך ביום הזכרון לשואה ולגבורה השנה?

להפוך את האפשרות "לזכור ולצמוח" מעניין של פעם בשנה לדרך חיים

כשם שריפוי טראומה אישית לא מתרחש ביום אחד, אלא בתהליך הדרגתי, עדין וממוקד, כך גם ריפוי טראומה לאומית לא יכול להתרחש על פני יום בשנה בלבד (יום הזיכרון לשואה ולגבורה), אלא יש להפוך את היכולת "לזכור ולצמוח" לאורח חיים. אז איך מצד אחד אנו יכולים להתייחס בכבוד וחמלה אל העבר האישי והקולקטיבי שלנו, לזכור ולהוקיר את האסונות שחווינו, לצמוח מהם וליצור מציאות טובה יותר? איך מוותרים על האחיזה ("לזכור ולא לשכוח") בקארמה השלילית שלנו ומפסיקים להנציח ולמחזר אותה דור אחרי דור? איך אנו מפסיקים למגנט לעצמינו חוויות טראומתיות נוספות מאותו הסוג שכבר חווינו ועוברים מתודעת מלחמה לתודעת שלום? איך עושים את זה הלכה למעשה לא רק ביום הזיכרון לשואה, אלא בכל יום?

כדי לצמוח מטראומה אישית ולאומית יש להתייחס אליה בעיניים של זמן הווה, כל שנה מחדש. על כך אמרו חז"ל: "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". עוד מוסיפים חז"ל על הבן הרשע באגדה, שמוציא את עצמו מן הכלל בכך שהוא מתריס בציבור ואומר: "מה לכם כל הדברים האלה…לכם ולא לי…" כלומר, הוא טוען שזה לא קשור אליו. אבל כל מה שקורה כאן משפיע ברמה האישית והיומיומית על כל מי שחי כאן, ללא הבדל של דת, לאום, מין, עדה ודיעה. לכן, אני מזמינה אתכם להתייחס לשואה כאילו אתם בעצמכם ניצולי שואה. כאילו אתם יצאתם ממצרים!

כדי לזכור ולצמוח יש לראות את השואה באור אישי ועכשווי. תרגיל ב 3 צעדים:

1.     שאלה – שאלו את עצמכם:

א. מה צף ומתעורר בי השנה ביום הזכרון לשואה ולגבורה?

ב. אילו רגשות, מחשבות, רצונות, צרכים, תובנות והגיגים צפים בי?

ג. איזה מוסר השכל השואה מעלה בי השנה?

2.     בחירה – ב 12 החודשים הבאים, עד יום השואה הבא, איך אתם מתכוונים לנהל את חייכם לאור השואה, כיחידים בפאזל הגדול של העם היהודי והמין האנושי?

• מי אתם בוחרים להיות?
• איך אתם בוחרים להתנהל?
• מה אתם בוחרים ליצור בחייכם?
• ולמה אתם בוחרים בכל אלה?

3.     התכוונות – על ידי תפילה, מדיטציה, כתיבה,

או שיתוף אפשר להתכוון לבחירה שעשינו (בשלב הקודם),

לבקש מהבורא ברכה ועזרה לממש את כוונתנו.

אם המסר דיבר אליכם ואתם מאמינים שחשוב שאנשים נוספים יחשפו אליו, בבקשה שתפו אותו איתם.

אשמח לקרוא את תגובתכם עליו.

תודה

רונית

רונית שפי וולפין – מורה רוחנית