רונית שפי וולפין – מורה רוחנית | פלא צ`רי – אמנות הצמיחה הטבעית

"יש לך עיניים עצובות" רבים אמרו לי בילדותי. הייתי ילדה עצובה, אבל אחד מבעלי בריתי לדרך עורר בי "שמחת חיים". הוא ליווה אותי כאן על פי האדמה במשך 39 שנים. מסר זה נכתב לזכרו ואני מקווה שהוא יעורר בכם רצון ליצור או להרחיב את שמחת החיים שטמונה בכם, כדי שתוכלו להתענג על החיים במלואם וליהנות מכל מה שיש להם להציע לכם ומכל מה שיש לכם להציע להם. אני מסוקרנת לשמוע מכם (בתגובה כאן למטה) מה הפקתם ממסר זה ואשמח להתייחס באופן אישי לשיתוף ולשאלות שלכם בנושא מתחת לתגובתכם.

לכל אדם יש בעלי ברית לדרך. הם נועדו לעזור לנו לגלות ולממש את עצמנו במלואנו. זה יכול להיות דמויות מקרב המשפחה, חברים, מורים, קולגות, שכנים וכד' וגם מעולמם של הצמחים, בעלי החיים, מלאכים, ועוד יצורי פלא אחרים…

אחד מבעלי בריתי הראשונים בחיים האלה הוא אבא שלי – אלימלך שפי ז"ל. הוא נפטר בשנת 2004. אם היה חי היום אז השנה היינו חוגגים לו יומולדת 80. במקום זה נערוך היום אזכרה לזכרו.

האיש המיוחד הזה היה אבא לא רק עבורי, אלא עבור רבים מהאנשים שפגש (חברים, שכנים, מטופלים והמשפחה הרחבה). הוא צעד על פני האדמה מתוך אחריות אישית כלפיה וכלפי מה ומי שנתקל בדרכו.

למשל, כשחיפש מקום לקבוע בו את הזולה שלנו על החוף הים וגילה שהחוף מלוכלך מפסולת שאנשים השאירו אחריהם, הוא לא קיטר "תראו את האנשים האלה שמלכלכים", אלא שינס מותניים ופינה את הזבל הזה בעצמו.

כך היה כלפי דברים רבים בהם נפגש, אשר לא מצאו חן בעיניו – הוא לא התלונן "למה זה ככה", אלא חיפש דרכים איך הוא יכול לעשות שהמצב בנושא יהיה יותר טוב. הוא לא אמר לאנשים "תעשו", אלא עשה בעצמו והם הצטרפו.

אבא שלי ז"ל עורר את הטוב, היפה והחזק ביותר באנשים סביבו. כי הוא אהב את החיים בכל המובנים, שהם הרבה פעמים כל כך לא מובנים מעליהם. אבא שלי ז"ל אהב את אנרגיית החיים עצמה שמפעמת בכל חי צומח ודומם ואת מי ומה שאנרגיית החיים זורמת דרכו – הייצוריים החיים בכלל ובני האדם בפרט.

לא שהוא לא כעס, התעצבן ורתח מזעם לפעמים. כן, גם זה היה. כך הוא מחה על רוע, שקר, רמאות, גנבה, ניצול לרעה, חוסר צדק, עצלנות ואזלת יד, חוסר השקעה ואי חתירה למצוינות, עשייה לא עד הסוף, צעידה בדרך שלך מבלי ללכת את כולה בשלמותה.

הוא מחה על בינוניות, כי הוא ידע שהחיים הם יותר! הוא הבין שבכולנו יש יותר. הוא הרגיש שכולנו יותר ממה שנדמה לנו, והיה משוכנע שכולנו יכולים לעשות יותר ממה שאנחנו עושים בפועל ולצמוח יותר ממה שאחרים חושבים שאנחנו יכולים.

הוא לא התבונן מהצד על הצד האפל של החיים ועל החלק האפל שבאנשים, אלא עשה את כל מה שביכולתו כדי להביא אור לסביבתו. איך אני יודעת את זה? כי ביליתי במחיצתו המון ועכבתי מרותקת אחרי כל מילה, תנועה, החלטה ומהלך שלו. הרחתי, נשמתי וטעמתי את התכונות הללו שנדפו ממנו כמו מעיין מיים חיים שלא נפסק ומהדהד מתוכו את התכונות הללו שהיו כל כך אופייניות לו. צעד אחר צעד הן חילחלו למודעות שלי כציפייה שקטה שלו ממני.

הוא מעולם לא אמר לי איך לנהל את חיי, לא הטיף לי איך להתנהג, לא כיוון אותי מה לעשות ולא הכתיב לי במה לעסוק. הוא רק היה מי שהוא ואני למדתי מהנוכחות שלו מי אני יכולה להיות וכמה עצמה, חכמה, תושייה ויופי כנראה טמונים בי לגלות במהלך חיי.

רבים טוענים שהצפיות מהם מלחיצות אותם..אבל הצפייה הזאת של אבא שלי ממני הייתה ממקום של אמונה בי, אמונה שאני יכולה ללמוד להתענג על החיים במלואם, על כל מה שיש להם להציע לי ועל כל מה שיש לי להציע להם. בזכות הצפייה הזאת שלו אני התחלתי לצפות לזה מעצמי. אבל לא ממקום של "מגיע לי", אלא ממקום של – אני אעשה את כל מה שבאחריותי כדי שזה יקרה!

היום אני מתבוננת ביהונתן הבן שלי בעיניים הללו וגם בתלמידים שלי, כי אני מאמינה שגם הם יכולים להיות יותר, לעשות יותר ושיהיה להם יותר. אני מאמינה שזאת גם הצפייה שלהם ממני – לצפות מהם ללא פחות מיזה. וזה הצד הטוב של צפייה. צפייה במשמעות "בחירה". בחירה בטוב ביותר. אגלה לכם שזה גם 99.9% מסוד ההצלחה שלי עם תלמידיי – להאמין בהם הרבה יותר ממה שהם מאמינים בעצמם, לקרוא להם אל פסגת ההר הזאת ולעזור להם לעשות את הדרך אליה.

אבא שלי ז"ל הדהד את מלוא גדולתו בענווה בכל מקום שהוא היה בו. ולא רק אני הושפעתי מהעצמה המהדהדת הזאת, אלא כל מי שבא במגע איתו. אנשים העריצו אותו אחרי 30 שניות של מפגש איתו. הוא סיים רק ח' כיתות, אבל למרות זאת אנשים עלו אליו לרגל מכל רחבי הארץ להתייעץ איתו, לבלות איתו ולהתחכך באבק הגדולה הזאת, עד יום מותו.

כשהוא נפטר נוצר חלל מאוד גדול מקום שבו הוא היה. חלל טוב. חלל שיש למלא. חלל שמזמין כל אחד שהכיר אותו למלא. למלא באור. אור של טוב, אכפתיות, יוזמה, יצירה, נתינה ותקווה לצמיחה בכל מקום, בכל מצב ולמרות ובגלל כל האתגרים שבדרך.

אבא שלי ז"ל אהב את החיים והוא חי אותם במלואם. הוא לא היה עשיר בכסף ונכסים ולא היה מפורסם במדורי הרכילות, אבל הוא היה והינו ידוע, מוכר ואהוב עד עצם היום הזה על ידי בעלי בריתו – מי שהיו צריכים לקבל ממנו את העושר הפנימי שבא לחלוק עם שותפיו לדרך.

אבא שלי ז"ל אהב את החיים. הוא היה איש שמח. הוא שמח במה שיש, במה שהיה ובמה שהוא יכול להיות בזכות הבחירה שלו ובזכות המעשים שלו בעולם. אבא שלי ז"ל חי מתוך שליחות. כי שליחות עוסקת באהבת חיים. במילים אחרות, ב"שמחת חיים". אבא שלי עורר בי שמחת חיים.

השנה נעלה לקברו לא ביום פטירתו, אלא יום הולדתו, כבקשתה של אימא. כמו בכל שנה, גם השנה אנחנו בוחרים איכות אחת שהייתה לו שעוררה בנו השראה ולומדים אותה יחד. השנה בחרנו להתמקד ב"שמחת חיים".

חברים, אני מסוקרנת לשמוע מכם (בתגובה כאן למטה) מה הפקתם ממסר זה ואשמח להתייחס באופן אישי לשיתוף ולשאלות שלכם בנושא מתחת לתגובתכם.