רונית שפי וולפין – מורה רוחנית | פלא צ`רי – אמנות הצמיחה הטבעית

לפני 30 יום בערך הצלחתי לצעוד כ 30 מטר ללא עזרה. בתוך בריכה. זה קרה במהלך טיפול הידרוטרפיה (פיזיוטרפיה במים) הראשון שלי.

חוויה כל כך מרגשת! לאחר כשלושה חודשים של התניידות באמצעות עזרה חיצונית (כיסא גלגלים, הליכון וקביים)

פתאום לפרוס ידיים לצדדים ופשוט לצעוד קדימה. לא הפסקתי להתפעל ולחייך.

מדהים כמה טוב השינוי הסביבתי יכול לעשות לנו. במיקרה שלי זה היה לשנות סביבה מאדמה למים. והינה הקסם קורה!

זאת הייתה תחושה שקשה לי לתאר במילים. אם אגיד "חופש", "שחרור" או "עצמאות" זה אפילו לא יהיה קרוב.

נראה לי שיותר תחושה של נס. איזה נס זה פשוט ללכת!!!

כשהתעוררתי באותו בוקר חשבתי על המילה הזאת "נס" ועל המשמעות שלה עבורי. "נס" זה לא שקורה לי משהו מפתיע, ללא הסבר ובלי השקעה מצידי.

אלא בדיוק ההפך – נס זה מצב שבו אני משקיעה כדי שיקרה לי משהו משמח. לשם כך אני בוחרת לנסות ולהתנסות, שוב ושוב ושוב.

למשל, למרות שיש לי עוד דרך לעשות כדי לשוב ללכת רגיל ולחזור לרקוד,

בכל יום אני מקפידה להמשיך לנסות ולעשות את הנדרש כדי להתקדם בתהלך השיקום.

וכשאני אומרת "לנסות", אינני מתכוונת ל – "בוא נראה האם אני יכולה – כן או לא", אלא בוא ניראה מה עוד אני יכולה.

כמה עוד אני יכולה, באיזה אופנים אני עוד יכולה. בוא נתנסה. בוא נחקור, נגלה ונחווה. בוא נשחק עם זה. בוא נלמד.

כתוצאה מההתנסות אני לומדת דברים חדשים כל יום, כל שעה, כל רגע. למשל, דברים על הקסם של חיבור בין הגוף לנשמה, על הקסם של יצירת שינויים משמחים, על הקסם של גילוי מה שבאמת משמח אותי.

אני מרגישה שהלימוד הזה הוא חלק בלתי נפרד ממחקר רב שנים שאני עורכת בנושא

של פיתוח וטיפוח יכולות הרב חושיות והקשבה להם, ככלים לחקר, גילוי ומימוש מה שבאמת משמח אותנו.

השלב הזה במחקר הוא כזה שכנראה הכריח אותי להזרק בעצמי לעומק החוויה וההתנסות.

לא חושבת שיכולתי להבין את כל עושר המידע החדש שמגיע אלי עכשיו, אילו הייתי נשארת מחוץ למים ורק מתצפתת על אחרים בנושא.

נכון שיש לזה מחירים רבים, לחוויה האישית. כי תכלס – פציעה זה לא כיף.

אבל בחרתי להפוך כל רגע בהתנסות האישית הזאת של השיקום וההחלמה, לחכמה שתלך איתי לעד ושאותה אוכל לחלוק גם עם אחרים.

כי ברור לי שזה לא קרה סתם וזה לא עוד "שיעור", אלא ממש קורס!

אני מרגישה בכל גופי את התשוקה לחלוק עם אחרים את כל הידע הזה שאני מקבלת, כמו לבה שרוצה להתפרץ החוצה.

עד כדי כך שלפעמים, ברגעים מסויימים אני שוכחת שאני עדיין לא יכולה ללכת ובא לי פשוט ללקום מהמיטה,

לרוץ ולצעוק בקול – בואו נפגש. בוא נחלוק את הנס הזה.

ואז חוזרת למציאות – זה עוד לא הזמן. הוא בקרוב יגיע. וזה גם נס. לעשות את הדרך במלואה, צעד צעד.

להמשיך להתנסות, להמשיך לנסות, להמשיך לחולל ניסים שנובעים מהתנסויות. לתת ללבה הפנימית להתעצם לקראת התפרצות החוצה.

היכולת לחולל ניסים בחיינו מרגשת אותי כל פעם מחדש ואני לא היחידה שזה מדליק אותה.

כי עמוק בתוכינו כולנו מייחלים שיקרו לנו ניסים בכל תחומי החיים – שדברים יבואו בקלות, שיזרמו ויסתדרו במעצמם ולא רק פעם אחת, אלא תמיד.

אלא שלימדו אותנו שניסים זה רק לילדים ושאנחנו המבוגרים צריכים להתפכח ולעבוד קשה בשביל שיקרו דברים נפלאים בחיים שלנו.

אך כאמור, האמת היא שבשביל לחולל ניסים עלינו לנסות (נס > נסיון). עלינו לנסות לשנות את ההרגלים שכבר לא משרתים אותנו יותר.

מקובל לחשוב בטעות שכדי ליצור שינויים מהותיים עלינו לנסות לצאת מאיזור הנוחות שלנו.

אך ניסיוני מלמד אותי שכל ההצלחות שלי ושל האנשים שליוויתי במשך השנים נוצרו ממקום קשוב, עדין ומתחשב בעצמנו.

כזה שהולך בצעדים קטנים ובטוחים קדימה. לא מתוך עצלנות, אלא מתוך בחירה בצמיחה מתוך שמחה ועונג ולא מתוך סבל.

לכן, כדי לחולל נס עלינו לנסות לעשות צעד אחד קטן. כלומר, בכל פעם קצת. כמה שאנחנו בשלים, רוצים ויכולים.

כמה שנוח לנו. כמה שלא מערער את שיווי המשקל שלנו ומרתק אותנו.

כאמור, הכוונה היא לא לנסות כדי לראות האם נצליח או ניכשל, אלא לנסות לעשות צעד אחד עדין ומינימליסטי עד כדי גיחוך לפעמים, (כדי לא לאיים על התת מודע שלנו), במטרה לבחון בכנות מה באמת אנחנו מסוגלים בכל רגע בזמן הווה ומה עדיין לא.

וזה בדיוק ההיפך מללחוץ על עצמנו להתנסות "בגדול", עם כל הכוח, "להתאבד על זה" ולסכן את כל מה שיש לנו.

בתחילת תהליך השיקום שמעתי מסביבי שני קולות בנושא – קולות שהציעו לי לעשות את תרגלי השיקום עם יותר מאמץ, גם כשזה כואב נורא וקולות שהציעו לי רק לנוח ולנוח, כי היה להם קשה להם לראות אותי סובלת.

ניסיתי את שתי האפשרויות הללו וגיליתי שיותר מידי מנוחה קיבע את המצב ולא אפשר לי להתקדם.
אך יותר מדי תרגול גרם לסבל, שהשבית אותי ליומיים שבהם לא תרגלתי וזה גם לא אפשר לי להתקדם.

שני הקטבים הללו הזכירו לי להקשיב לקצב שמתאים לי ולחפש את המינון הנכון שלי.

בזכות ההחלטה להשתקם בשמחה ולא בסבל אני מגלה שלמרות שתהליך השיקום מאתגר, הוא מלהיב אותי!

אני נרגשת מכל שינוי קטן שבא בעקבות הבחירה לנסות בכל יום לעשות עוד משהו חדש עם הגוף, שלא העזתי או יכולתי אתמול.

יש לי ביטחון בדרך הזאת, כי היא מביאה אותי להתקדמות. כל יום קורה עוד שינוי לחיוב. עוד הפתעה משמחת. גם אם היא קטנה. והן לרוב קטנות.

והכי חשוב – אני מרגישה חדורת סקרנות להמשיך לנסות. כי עדיף שורה של צעדים קטנים מאשר בכלל לא.

בעקבות הפציעה ושכיבה ממושכת במיטה ללא תנועה הגוף שלי התרגל להיות מוגבל.

עכשיו עלי ללמד אותו לחזור ולהיות מסוגל, חופשי ובטוח.

וכך זה עם כל קושי שאנו חווים בחיים בכל אחד מהתחומים – אנחנו נעצרים, קופאים על מקומינו ומתרגלים להעדר תנועה והשתנות.

בהדרגה אנחנו מסתגלים למוגבלות, לכאב ולתקיעות עד כדי כך שהם הופכים להיות לטבע ראשון ברמה שלא אחת קשה לנו

לדמיין מציאות אחת ולכן קשה שלנו לעשות צעד כדי לשנות את ההרגל הזה.

זה קורה לא בגלל שבאמת קשה לחולל שינויים מהותיים וליצור ניסים בחיים, אלא בגלל שלרוב אנחנו מראש מוותרים ופשוט לא מנסים. או מנסים, אבל לא בעקביות או מנסים בעקביות, אך ללא התלהבות.למה? שוב – כי למדו אותנו בטעות
שבשביל ליצור שינוי מהותי יש לעשות מהלך דרסטי, דרמטי ובומבסטי בזבאנג וגמרנו, במקום בתהליך עדין והדרגתי.

אחד הדברים שעוזרים לשמור על רוח הניסים בתהליך השיקום שלי ולעשות אותו עדין והדרגתי
זה השיר הנפלא שכתבה ושרה חווה אלברשטיין – "הרגל הופך לטבע".

אני רוצה לשתף אתכם במילים שלו, כי אולי הן יעצימו גם אתכם:

שמור את נפשי מן ההרגל,
להתלונן הרבה.
זה לא מועיל, זה לא עוזר,
ומתמכרים לזה.

מי שעטוף ומרופד
בכאבים שלו,
הוא נהיה אדיש וקר,
לנעשה סביבו.

הרגל הופך לטבע,
וטבע קשה לשנות.
אבל בדרך קבע,
יש לנסות.

תן לי ללמוד מטעויות,
ולהמשיך לטעות.
תן לי לשכוח לקחים,
ולהמשיך ללמוד.

שמור אותי מן הנצחונות,
זה בור ללא תחתית.
תן לי את הסגולה לחיות,
בלי לבקש תכלית.

הרגל הופך לטבע,
וטבע קשה לשנות.
אבל בדרך קבע,
יש לנסות.

תן לי למצוא בכל אחד,
מה שיקר וטוב.
ולהגיד לו זאת מיד,
לא לחכות לסוף.

תן לי לומר גם לעצמי
איזו מילה טובה.
ולהבין שגם אני,
חלק מהתשובה.

הרגל הופך לטבע,
וטבע קשה לשנות.
אבל בדרך קבע,
יש לנסות.

לא לחפש תמיד הסבר,
פשר או כוונה,
וכשצריך יש לוותר,
אך לא להיכנע.

לסיום, כדי לתמוך בכם ליצור ניסים בחיים שלכם, אני מזמינה אתכם להתייחס ל – 4 השאלות המצמיחות הבאות:

1. באיזה נושא בחיים יש לכם תחושת תקיעות?

2. איזה גישה כלפי עצמכם אימצתם במטרה לקדם את הנושא הזה – נוקשה או רכה?

3. אם בחרתם בגישה רכה ולמרות זאת הנושא לא התקדם מספיק – מה עוד אפשר לרכך בגישה שלכם כלפי עצמכם ביחס לאותו נושא?
למשל – איך אפשר לעשות את הצעדים ליצירת השינוי הרצוי עוד יותר קטנים, עדינים ונעימים?

4. אם בחרתם בגישה קשה – האם מתאים לכם לנסות גישה רכה במטרה לחולל נס קטן?

בהצלחה וימים שניסים.
באהבה,

רונית