רונית שפי וולפין – מורה רוחנית | פלא צ`רי – אמנות הצמיחה הטבעית

יש בעיות שלא חשוב כמה השקענו ביצירת פתרון עבורן, המצב בעניין עדיין לא השתנה. (אני מדברת על בעיות בכל אחד מתחומי החיים, כגון פרנסה, קריירה, יחסים, בריאות, מודעות וכד'). במקרים כאלה אני נעזרת בתרגיל פשוט שכל אדם יכול לעשות. השימוש בו מאפשר לי לפתוח שער לדרך חדשה, מעל ומעבר למגבלות שבתוכן הרגשתי תקועה באותו רגע. לקראת יום הזיכרון ויום העצמאות, החלטתי לעשות את התרגיל הזה לא רק בחיים האישיים שלי, אלא גם בהתמודדות שלי עם מה שמציפה בי בעיית "המצב הבטחוני בארץ". כי גם בנושא זה, למרות כל הניסיונות ליצירת שינוי, שום פתרון עדיין לא נראה באופק. המסר והתרגיל שמחכים לכם בשורות הבאות נועדו לעזור לכם ליצור פתרון לכל בעיה שבה אתם נתקלים בה ביומיום ברמה האישית וסייע לכם לתרום את חלקכם לשינוי המצב בארץ, במסגרת השליחות שלכם לחיים.

יום הזיכרון ויום העצמאות, מעוררים בי יותר מבכל זמן אחר בשנה, כאב עמוק על "המצב הביטחוני" בארץ ומציפים בי שאלות גדולות לגבי החיים שלי כאן, לאור המגמה המתמשכת של שפיכות דמים, אבדן ושכול.

למה זה קורה? מדוע זה עדיין לא נפתר? האם יש פתרון למצב? אם כן, אז מהו? האם הוא יתגלה עוד בחיי? האם יש לי באופן אישי יכולת להשפיע לטובה על המצב? אם כן – מהי התרומה הענווה שלי לעניין במסגרת השליחות שלי לחיים?

מאחר ולא נמצא עדיין שום פתרון למצב הבטחוני בארץ, מאף כיוון (מדיני, צבאי, חברתי ורוחני), הבנתי שהשנה אני נקראת להתמודד איתו באותה צורה שבה אני מתמודדת עם "הבעיות הבלתי פתירות" (כביכול) בחיים האישיים שלי ובאותה צורה שבה אני עוזרת ללקוחות שלי להתמודד עם "הבעיות הבלתי פתירות" (כביכול) בחיים שלהם.

להפסיק "להתלונן" ולהתחיל "להתחנן"

השנה, יותר מתמיד, אני מרגישה שהמצב הבטחוני בארץ לא מובן לי, בלתי פתיר ומסתורי בעיני. גם לא נראה לי שהובלת יוזמה רוחנית נוספת תיצור שינוי בתודעה ובתוצאה. בקיצור, איבדתי את התחושה שיש אור בקצה המנהרה. מתוך המקום הזה של חוויית "קטונתי" אל מול "המצב" אני נכנעת ופונה למנהיג הגדול מכולם. זה שאחראי פה על העניינים – בורא עולם בבקשה שיעזור לי.

התשובה שלו אליי היא שכדי לחולל שינוי מהותי במצב האישי והקולקטיבי יש להפסיק "להתלונן" ולהתחיל "להתחנן". זה מוצא חן בעיני וקל לי ליישום. תחושת ההקלה מגיעה מיד.

אני מרגישה התלהבות לשתף אתכם בהנחייה הזאת ונרגשת להזמין אתכם להצטרף אלי ולתרגל אותה גם. בשורות הבאות אסביר את העקרון של ההנחייה ובתחתית המסר אתן את התרגול הפרקטי. כדי להפיק ממנו את המיטב חשוב לקרוא קודם את ההסבר המקדים ולא לדלג ישר לתרגיל.

הערה חשובה: תרגול התרגיל הזה לא יביא לשלום מיידי בארץ, אך הוא עשוי ליצור לאפשר לכם ליצור שינוי מהותי בדרך בה אתם מתמודדים עם נושאים שבהם אתם חווים מבוי סתום כיחידים וכחלק מהחברה הישראלית.

ההבדל בין "להתלונן" ל…"להתחנן"

"להתלונן" זה להתבונן במצב המצוי ואילו "להתחנן" זה להתבונן במצב הרצוי. "להתלונן" זה להביע חוסר שביעות רצון ממה שבאמת קורה לנו ברמה האישית ו/או הקולקטיבית. תלונות בדרך כלל מופנות לאנשים אחרים, אשר אותם יש לנו נטייה להאשים במצב העגום שאליו הגענו. בסופו של דבר אנחנו מאשימים בכך את בורא עולם, כי אחרי הכל הוא הבוס הגדול שעומד מאחורי "האדם הקטן" שאותו אנחנו מאשימים.

איך להתלונן ואיך להתחנן  – העיקרון

בורא עולם לא יכול לעשות דבר עם התלונות שלנו, אלא רק להקשיב, להבין ולחמול. כדי שהוא יוכל לעזור לנו לחולל שינוי מהותי עלינו לבקש ממנו עזרה. אחרת הוא עלול לחשוב בטעות שרק רצינו לשפוך בפניו את הלב ותו לא. כדי לקבל עזרה מהבורא עלינו לעבור משלב התלונה לשלב התחינה.

"להתחנן" זה לבקש בכל ליבנו, בכוונה גדולה, את הדבר שלו אנחנו זקוקים. לאחר מכן לשחרר את האחיזה בבקשה הזאת, שאולי נראית בלתי ניתנת ליישום ולהניח אותה בידיים של הבורא. כלומר, לנוח ממנה תוך כדי שהוא מחזיק אותה עבורנו. כך אנחנו מתפנים ממנה וזה נותן לנו אפשרות לנשום קצת מהעומס שחווינו כשקרסנו תחתיה.

ברגע שאנחנו מסכימים לעשות את שני הצעדים הללו – להתלונן ואחר כך להתחנן, אנחנו בעצם עושים את שני הצעדים הראשונים בסדרת הצעדים שיש לקחת על מנת לחיות מתוך שליחות בכל תחומי החיים שלנו.

שליחות איננה "המתנה" שיש לנו לתת לעולם

נהוג לחשוב ששליחות היא "המתנה" שיש לנו לתת לעולם בתחום המקצועי. אבל זה ממש לא נכון!  האמת היא ששליחות היא הדבר שחסר לנו וחסר בעולם, אשר בשבילו הגענו לחיים האלה. על היעדרה אנחנו אמורים להתלונן בפני בורא עולם ואותה אנחנו אמורים לבקש ממנו או במילים אחרות – להתחנן.

אותה אנחנו אמורים לקבל מהבורא. בה אנחנו אמורים להתמלא על ידי הבורא ושליחיו ואותה אנחנו אמורים לחלוק עם הברואים בכל תחומי החיים שלנו כשליחיו של הבורא. את התהליך הזה אנחנו אמורים לעשות לא רק פעם אחת, אלא כל יום, כל היום ובמשך כל ימי חיינו.

לזה אני קוראת "לחיות מתוך שליחות". 

אם כן, שליחות עוסקת ביחסי גומלין בין האדם, הבורא, הברואים והבריאה ולא ביחסים בין אדם ואדם בלבד.

"להתחנן" בצורה אפקטיבית

הורגלנו לחשוב שכדי שיהיה שינוי במצב האישי והקולקטיבי שלנו עלינו לשאוף שמישהו אחר ששליחותו היא לתקן את המצב יעשה מהלך גדול ודרסטי (כגון "המדינה", "השלטון", "הממשלה", "הצבא" ואולי גם כל מיני אנשי רוח בעלי "כוחות" מיוחדים). 

אבל האמת היא שכל שינוי בעולם נוצר באמצעות לקיחת אחריות אישית על גילוי ומימוש השליחות שלנו כיחידים בתוך הכלל. זה מתחיל בהסכמה להודות בענווה בפני בוראנו שלצד היכולות המדהימות בהן בורכנו, הגענו לכאן חסרים.  

לכן, במקום "לשחק אותה אלוהים", עלינו לפנות אליו, לשים בידיים שלו את הקושי שלנו ולהתחנן בפניו לעזרה, במקום להמשיך לנסות להמציא עוד ועוד פתרונות שלא ממש עובדים.

זאת לא התנערות מאחריות, אלא להפך

אין כאן התנערות מאחריות, אלא להפך: אנחנו מודעים למצב האמתי והמצב הוא שחסר לנו! אנחנו לא מחכים שמה שחסר לנו "ייפול עלינו מהשמיים", אלא לוקחים יוזמה ומבקשים לקבל אותו, מהמקור שממנו מגיע כל דבר בעולם – מבורא עולם. 

בכך אנחנו בעצם אומרים, "בורא עולם, כל הסיטואציה הזאת גדולה עלינו ומסתורית עבורינו. אנחנו לא מבינים איך נקלענו אליה, למה נקלענו אליה ואיך יוצאים מזה? אנחנו לא רואים את האור בקצה המנהרה, אנחנו גם לא רואים את הדרך למנהרה. הכל חשוך, לא ברור, מבלבל, בקיצור זה גדול עלינו." 

לאחר ששמנו את הבעיה בידיים שלו וביקשנו ממנו עזרה מגיעים השלבים הבאים בתהליך גילוי והגשמת השליחות שלנו לחיים, לגבי הבעיה שאנו מנסים לפתור והם: 

לזהות מה הבורא רוצה לתת לנו כמענה על מה שבקשנו, להתמלא בזה ולחלוק את זה עם העולם.

מה השליחות שלי בארץ הזאת?

ביום הזיכרון אנחנו נקראים למלא שתי שליחויות: שליחות ראשונה היא לזכור את הנופלים, המשפחות השכולות והמחלימים, להיות אתם בכאבם, לנחם אותם ולתת להם לדעת שהם לא לבד. 

שליחות שנייה היא לבחון מחדש מהי השליחות האישית והקולקטיבית שלנו בארץ הזאת לאור המצב המתמשך כאן של שפיכות הדמים, האבדן והשכול. 

אנחנו נקראים לשאול את עצמנו מחדש לשם מה אנחנו חיים ומדוע מכל המדינות בעולם בחרנו לחיות דווקא פה, למרות כל הקושי שבדבר ואיך אנחנו יכולים לתרום לעשיית יותר טוב לעצמי ולאחרים בין יום זיכרון הזה ליום הזיכרון הבא? 

כך אנחנו מקיימים את האמירה: "במותם ציוו לנו חיים".

למצוא את התשובה

אבלות, מתפקידה לתת לנו להתייחד עם יקירינו, לכאוב את חסרונם ולעורר בנו שאלות מהותיות על החיים האישיים והקולקטיביים שלנו. במהלך האבל איננו פנויים למצוא תשובות לשאלות הללו, אלא יכולים לשאול אותן בקול גדול ובתחנונים, על מנת למצוא אותן כשתגיע השעה. 

רבות מהתשובות לשאלות החיים שלנו הן מיסטיות מכיוון שבמבט הראשון הן נסתרות מבינתנו. כדי לגלות אותן יש להשקיע בעבודה רוחנית עמוקה ומדויקת, תוך כדי קבלת עזרה מבורא עולם. 

כשנתחנן לעזרה, בורא עולם ישלח לנו אותה באמצעות בעלי הברית שלנו. תפקידם הוא לעזור לנו לגלות ולממש את השליחות שלנו בחיים האלה ובארץ הזאת ולתת לה ביטוי גשמי בכל התחומים. 

יום הזיכרון הוא יום של כאב והרהורים. יום העצמאות הוא יום של התעצמות מהכאב כיחידים בתוך השלם. יום של בחירה למלא את מנת חלקנו הענווה ליצירת השינוי במצב בארץ והבנה שהשינוי הזה יבוא לא מנבחרי הציבור, אלא מלקיחת אחריות אישית של כל אחת ואחד מאיתנו למלא כאן את שליחותו בכל תחומי חייו.

איך מתחננים -תרגיל:

א. דמיינו כאילו בורא עולם הוא סבא או סבתא טובים. פנו אליה או אליו ובדרך הכי רגילה תשפכו בפניהם את כל הבעיות שלכם – תתלוננו, שקשה לכם, כואב לכם, חסר לכם.

אל תתמקדו בקיטורים רק בבעיות האישיות שלכם, אלא בבעיות הקולקטיביות בארץ שבה אתם חיים.

ב. דמיינו שבורא עולם הוא גם קוסם או קוסמת טובת לב. פנו אליה או אליו בתחנונים ותבקשו מהם את מה שאתם רוצים. 

אל תתמקדו רק בבקשות האישיות שלכם, אלא בבקשות הקולקטיביות בארץ שבה אתם חיים. למשל: שיהיה כאן שלום, אהבה, שפע, חמלה שמחה וכדומה.

ג. אל תצפו לקבל את מה שבקשתם, אלא רק לדעת שבכך שביקשתם האנרגיה שלכם מנותבת עכשיו למקום מצמיח ושזה הצעד הראשון בתהליך הצמיחה. אחרי האבל אפשר יהיה להשקיע בצעדים הבאים בתהליך.

ד. שימו לב האם אתם מרגישים הקלה או כל דבר חיובי אחר וספרו לי מה הפקתם מהתרגיל הזה. אשמח להתייחס לכל שיתוף ושאלה.

לסיום, אני שולחת תנחומים למשפחות השכולות, לנפגעי פעולות האיבה ולמחלימים התמימים מכל העמים. אני מתפללת ומתחננת לשלום אישי, לאומי ועולמי ולמילוי שליחותינו האישית והקולקטיבית.

אמן.

תגיות: יום הזכרון, שליחות