השליחות שלך בארץ הזאת – סיפור ותרגיל ליום העצמאות

מאת: בשעה 3:51 pm נושאים: מאמרים

יום אחד, קצת אחרי שאבא שלי ז"ל נפטר
אני עולה על מונית ספיישל בלי שום מושג
שאני הולכת לרדת ממנה עם תרגיל משמעותי
שילך איתי שנים לאחר מכן
ויעזור לי לראות באור חדש
את השליחות שלי בארץ הזאת.

נכנסת למונית ומתיישבת מאחור, מכונסת בתוך עצמי.
מוזיקה חזקה ושמחה מידי לעצבוני שולטת בחלל.

אני שואלת את הנהג הצעיר האם יש מצב להנמיך אותה טיפונת.
בכעס הוא נוזף בי "מה את חושבת, שקנית אותי"?!

לוקח לי מספר דקות להתאושש קצת מהשוק
של התגובה שלו כלפי.
ואז אני אוזרת אומץ ומחליטה להסביר לו
שאני זקוקה לאווירה טיפה יותר שקטה
כי בגלל האבל על אבא שלי.

כשהוא שומע את ההסבר הזה ממני
מיד מתהפך היחס שלו כלפי ב 180 מעלות.

הוא מתנצל, מכבה את הרדיו ואומר משהו בכיוון של:
"סליחה, מה את רוצה שאני יעשה, לא ידעתי"?!

אני משיבה לו, שזה בסדר.
הרי אנחנו לא מכירים ולכן, הוא לא אמור לדעת.

הוא ממשיך להתנצל מעומק ליבו
ומבקש שכפיצוי לא אשלם לו על הנסיעה.
אני משיבה שהפיצוי שאני מבקשת הוא אחר.

אני מבקשת ממנו שמעתה ואילך
בכל פעם שמישהו יביא לו את הסעיף…
במקום מיד להתפוצץ עליו שיעשה שליחות.

הוא שואל אותי איך ואני יוצרת על המקום
תרגיל שמתאים לנסיבות.

אני אומרת לו משהו בכיוון של:

תחשוב שהבן אדם שקשה לך איתו
אולי חלילה עבר רגע קשה לפני שאתם נפגשתם,
או שבוע קשה, או חודש קשה, או רבעון קשה,
או שנה קשה, או חיים קשים.

אולי הבן אדם הזה החולה ואולי אפילו במחלה קשה,
אולי הוא מחלים מפציעה נוראה,
אולי הבן אדם הזה באבל,

אולי זה יומו האחרון ואפילו לא יודע את זה
או שאולי הוא בן למשפחה שכולה.

לצערנו הבן אדם המעצבן הזה
והבן אדם המתעצבן הזה יכול להיות
כל אחד מאתינו בכל רגע.

וולקאם תו יזראל…!

נהג המונית מבטיח שזה מה שהוא יעשה.
הוא ימלא את בקשתי וחוזר ומתנצל מכל הלב.

מספר חודשים לאחר האירוע הזה,
במקרה לחלוטין אני עולה שוב על המונית שלו.

הוא לא זכר אותי, אך אני זוכרת אותו. ולא אומרת דבר.
רק מסוקרנת.

הפעם זאת נסיעה יותר ארוכה.
הפעם הוא לא שופך עלי בדרך את כל בעיותיו
(כפי שבדרך כלל רוב נהגי המוניות שאיתם נסעתי עושים).
הפעם הוא אשכרה מתעניין בי וכל הדרך שואל מלא שאלות עלי ועל חיי.

קצת לפני שאנחנו נפרדים אני אומרת לו: "הפכת לשליח".

הפעם הוא זה שבהלם (ולא אני) עד כדי כך
שהוא לא עוצר לשאול לפשר האמירה שלי: "הפכת",
שמין הסתם מרמזת על כך שאנחנו מכירים,

אלא מיד שואל:"מה השליחות שלי?"
אני לא נוהגת לומר לאנשים מה השליחות שלהם,
אלא לעזור להם למצוא אותה בעצמם.

אך במקרה הזה הייתה לי תחושה שלא נפגש בקרוב
ולכן אני מחליטה לזרוק לו רמז בכיוון ואומרת:
"בשבילי אתה פסיכולוג על גלגלים".

"וואלה", הוא אומר וממשיך: …"אולי אני אלמד פסיכולוגיה".

דרכינו לא הצטלבו שוב. עדיין.
אך מאז אני מתרגלת יותר ויותר
את התרגיל שאני עצמי נתתי לו.

בתרגיל אני מדמיינת שכל אחד שאני פוגשת
הוא קצת "שרוט" ולכן אני מנסה להתקרב לאחרים
כמה שיותר בעדינות ובכמה שפחות שיפוט
שאני יכולה בכל רגע נתון.

זה לא תמיד קל
מכיוון שגם לי יש שריטות.
כי לפני שאני "מורה רוחנית",
אני קודם כל "בשר ודם".

לאור המעבר העדין בין יום הזיכרון העצוב
ליום העצמאות השמח,

אני רוצה להזמין אתכם להצטרף אלי
לתרגיל הזה – תרגיל של רגישות כלפי האחר.

אני רוצה לבקש מכם לעשות ביחד איתי שליחות קטנה
זה לזה בארץ הזאת על בסיס יומי – להיות רגישים אחד לשני.

כי אנחנו חיים במדינה מלאה טראומות
ואין לנו מושג מה עבר, עובר ויעבור
על האדם הבא שיביא לנו את הסעיף…

התרגיל הזה מאפשר לנו להיות שליחים זה לזה,
בארץ הזאת על בסיס יומי, בלי כל הבומבסטיות
שלפעמים נדבקת בטעות למושג "שליחות".

אתם לא צריכים לחכות עד שתדעו
מה השליחות המדויקת שלכם לחיים
כדי למלא את שליחותכם בארץ הזאת.

כי רגישות היא חלק מהשליחות הקולקטיבית של כל תושבי הארץ
ולכן את התרגיל הזה אפשר לתרגל על בסיס יומי כאן ועכשיו –
בכל נושא, בכל מקום ובכל זמן.

אם אתם רוצים לדעת עוד על הנושא,
אני מזמנה אתכם לקבל ממני גישה חינמית
למדריך שלי לחיים מתוך שליחות
לגישה מידית לחצו כאן עכשיו

אני מסוקרנת לשמוע את תגובתכם על מסר והתרגיל.

אם אהבתם אותם בבקשה עשו לייק, שתפו עם החברים והיקרים שלכם
וכתבו לי תגובה כאן מתחת למסר ואשמח להתייחס באופן אישי אחרי החג.

 

חג עצמאות שמח ורגיש

אתכם בדרך

רונית

 

עדיין אין תגובות

אם אהבתם בבקשה תנו לי לדעת בלחיצה על כפתור הלייק. בנוסף, אשמח לשמוע מה הפקת מתוכן זה ולהתייחס לכל שאלה שיש לך בנושא. את תגובתך בבקשה לרשום עכשיו כאן למטה