אומץ – האומץ יעמוד לך בגובה בו תניח את האהבה שלך

מאת: בשעה 3:21 pm נושאים: Uncategorized

פרק ראשון – הקול שקורא אלי

 

טיפה אחרי חצות.

שקועה בחלומי,
כשלפתע קול חדש נועץ בי את מרפקיו

ודוחף אותי החוצה משנתי.

 

אני נענית לעקשנותו,
מסכימה להתעורר לזרועותיו,
ובצעדים שקטים עוקבת אחר צליליו:

 

מזנקת מהמיטה,
מדלגת על העברת אצבעותיי בשערי מול המראה
ואת פני לשטוף גם לא מספיקה.

 

הקול מוביל אותי בין ערפילי הלילה הצונן,
מצעיד אותי אל כיוון חדר האוכל הקיבוצי המוכר.
בדרך הוא מסביר לי את התנהגותי בטון נחוש וקר:
"גברת, את לא אחת כזאת, שתפספס מסיבת ריקודים
ובמיוחד לא כשהיום בדיוק את חוגגת להיווסדותך שמונה עשרה חורפים.
לכן, גם אם את חולה, למסיבת חנוכה בחדר האוכל את עכשיו מיד עולה".

 

 פרק שני – "הוא"

ריח סיגריות מחניק
ומיוזיק צפוף ומעיק.
מסמנת לעצמי אחורה פנה.
אך לפני שמספיקה להסתלק משם באכזבה,
קולטת את הפרופיל של איש אחד, שם בחושך בפינה.
למען הסדר הטוב, בתוך ההפתעה, אני מיד מעניקה לו שם: "הוא", במתנה.

 

"הוא" יושב בשקט בצד, לא רוקד עם אף אחת. הוא לבד.
פניו גדולות חמות וחטובות, כמו צלע ממצוקי דרגות.
הוא לא מסב אלי את מבטו,
אבל לגמרי קולט, שאני קולטת אותו.
בשבריר שנייה אני יודעת שהוא כבר יודע את קול כולי.
נענית לנוכחותו ונשארת.
בקצה השני של החדר
ממש ממולו מתיישבת.

 

שעה ארוכה אנחנו מבלים בנגיעות ללא מגע.
בשקט, בחושך ממרחק של שתיקה.
האורות כל כך עמומים,
כך שאנחנו לא מצליחים
אפילו להחליף בעיניים מבטים,
אך עם החום שיש בינינו את המרחק מקרבים
וגן עדן לשניים ביחד יוצרים.
נוגעים מרחוק עוד ועוד.
מתענגים נורא ואז מסיימים.אני עוזבת ראשונה.
מרגישה אותו בגבי, צועד לדרכו אחרי, אך לא לצידי, לא איתי.
בלי להשאיר סימן, בלי לומר מילה, ועדין במרחק שקרוב יותר לנגיעה משתיקה.

 

פרק שלישי – הבוקר שלמחרת

בוקר.
בחוץ עדין דצמבר כבד, גשום ואפרורי.
מוצאת את עצמי צועדת שוב, בקצב קשוב לעבר הקול הקורא לעברי ונושא אותי הרחק מעבר לחדרי.

 

מוצאת אותי בצריפים של המתנדבים – זירה בה עד כה לא דרכה שם כף רגלי,
כי זהו המקום הכי רחוק ממגורי הילדות הטובות (שאחת מהן זאת כמובן אני).

 

בלי לדעת מיהו הגבר האל צורי,
שהוציא אותי אתמול בלילה  מחום מיטתי,
זה שמבלי להסיר ממני את בגדיי עשה איתי אהבה לעיני כל במסיבה, בליל יום הולדתי.

 

מבלי לדעת את שמו ואיפה הוא גר, ניגשת לצריף השלישי, זה הגלמוד המסוגר.
אף אחד שמה לא עוצר בעדי.
גופי דוחף אותי אל הדלת,
כף ידי על הידית מתנפלת
ובלי לחכות לרשות או הזמנה,

מובילה את עצמי פנימה לתוך הזירה הזרה
ושם "הוא" נמצא.
ממש ממולי.

נשמתו סורקת את מהותי,
את שלדי וקירבי.
דמי קפוא, רגליי בהלם דום.

 

בקצה השני של החדר הערירי מיטה
ו"הוא" שרוע עליה לגמרי עירום.
מלטף אותי מרחוק במבטו המחייך.
כדייג מסופק עיניו אומרות:
עכשיו הגיע תורך.
בואי, צודי אותי נמרה.

 

פרק רביעי – ההתקרבות

מצחו רגוע,
שפתיו שלוות,
לחייו מורות לי להתקרב,
אך ליבו רועד בהן:

האם זאת היא, הן שואלות את עצמן,
או שאני רק מדמיין?

האם היא תתקרב ותיגע,
או סטירה לי תיתן?!

באותו הזמן בדיוק
אני את עצמי שואלת:

האם אכן בקול מתגעגע "חיכיתי לך",
אומר לי גבר מאוהב בטון,

או שמא אצלי בלב זאת רק כמיהה,
או אולי שעות נוספות של דמיון?

 

שותקת כי אין לי מה להגיד.
עם כל פסיעה לעברו מתפשטת
מכל מה שידעתי עד אותו הרגע.

מכל מילה מיותרת,
מתקרבת רועדת,
ואיתו במשך שעות לראשונה בחיי
מקרוב ובאור יום
שותקת…שותקת… שותקת…

 

פרק חמישי – אנחנו ביחד

אנחנו ביחד.
שנה שלמה אנחנו שותקים ביחד.

הוא שותק לי, אני שותקת לו
והעונג הוא רב והלב הוא רחב

ויש אותי
ויש אותו
ויש אותי ואותו
ויש אותי ואותו ואותנו,

ויש את כל העולם, את כל המרחב.

 

והכל ציפורים בגן עדן,
וענן אפור מעלינו הופך ללבן
וברקע, בוב דילן, בוב מארלי, ניל יאנג, יו תו, פראנק זפה וזה מאימג'ן גם הוא.
ו"החומה" ושאר החברים וכל מיני פזמונים.
"הוא" מלמד אותי ניגונים,
עורך לי היכרות פרטית
עם הלנונים המובילים,

שאותם הוא עצמו פגש באופן אישי
במעבי התקליטים.

 

פרק שישי – הוא יוצא עם אחר

אני כותבת לו את ליבי בשירים.
הוא קורא ושורף אותם,
כמעט עד אפר ועפר
ומשאיר מהם רק פרורי נייר.
ומיד אחר כך "תכתבי לי עוד אחד חדש"
הוא כל הזמן חוזר ואומר
ביוצאו לבדו לראות איזה בחור שכותב ושר אחר.

קוראים לו מאיר אריאל, לזמר, הוא מסביר לי:
זה אחד מיוחד, לא בשבילך.
את לא תביני.
אז לא כדאי שאת איתי תופיעי.

 

אני לא מבינה מה הכוונה
ו…האם לקרוא את המילים שלי
"הוא" משם חוזר אליי ובא?!

אני נורא אוהבת את "הוא",
למרות שלא תמיד את העלמויותיו אני לגמרי מבינה.
אבל לא אומרת כלום.
לא שואלת שאלה.
כי הרי זאת אהבה.
רק קורמת שירה ברמיזה
ורוקמת בערגה מילה אל מילה.

 

פרק שביעי –  לא מדברים

"הוא" לא אומר לי גם.
למרות שזוג עיניו החומות,
בים של חום אותי מלטפות.
אני, אני אף פעם לא יודעת
מתי הוא הולך ומתי בא.
אבל אני תמיד שם,
זמינה ומחכה.
אוהבת בשקט
והוא תמיד חוזר.
הולך וחוזר.

 

לא אומר לי מה הוא מרגיש,
האם הוא אוהב או שאנחנו קפיש?
אולי זה דמיון או אולי הוא אדיש.
ולמה מכל הזמרים,
דווקא את מאיר בשר ודם
הוא לא מכיר לי האיש?

 

פרק שמיני – נמאס לי, אני עוזבת

יום אחד נמאס לי
מ"הוא" שהולך ובא,
שבא והולך
ומהמאיר הבלעדי שלו,
שגר מחוץ לתקליטים – אוהוו.

אז אני קמה והולכת לי.
ולא חוזרת בי על דרכי.
בלי להתנצל ובלי להסביר
וגם בלי לכתוב שיר פרידה בשיר.

 

אוספת את שאריות שיריי,
סופרת עד ארבע,
יוצאת בז'וונג אחד מאד קולי
ונוסעת הכי רחוק שיכולה אחרי המנגינה שלי.

 

פרק תשיעי – החתונה

פותחת עוד דלת,

אל עולם חדש נכנסת,

בונה לי עוד ועוד חיים.

מתאהבת בגבר הגברים

תופרת לי שמלת כלה

וכמובן לזכר העבר המופלא

מזמינה נוסטלגית את "הוא" לחתונה

 

פרק עשירי – עכשיו נזכרת?! איחרנו את הרכבת

שנתיים אחר כך "הוא" ואני

נפגשים ברחוב.

שואלת: מדוע לא הגעת לשמוח בשמחתי

והוא עונה לי: בזמן שאת היית מתחת לחופה

אני הייתי אבל בלוויה: הלכתי להשתכר, כדי לא להרגיש

 

לא להרגיש מה? שואלת

שאני אוהב אותך

ורוצה שתהיי אשתי

בואי, בואי נברח רחוק

ונהיה ביחד

אני אהיה לך

את תהיי לי.

 

"מאוחר מידי"

אני מסבירה

אני עכשיו עם אהבה גדולה

עם גבר ש "אני אוהב אותך"

ו"ואנחנו ביחד לנצח" הוא לי אומר

וכשהוא הולך מאיתי

הוא תמיד שב אליי

שב וחוזר

ואני אומרת לו שאוהבת אותו

וששנינו ברורים שאנחנו אוהבים

ומאהבתנו אנחנו לא פוחדים

וחץ מזה, יש לו תקליטים

של איזה מאיר אריאל

וגבר הגברים שלי

משמיע לי אותם בלי להיבהל

 

אבל "הוא" מתעקש:

חיכיתי לך

בניתי בית בשבילך

אני אוהב אותך כבר שנים

הרבה מעבר למילים ולכל הזמרים

 

פרק אחת עשרה – מצטערת

בכאב אני מאומרת:

"מצטערת, יש לי בית חדש עכשיו"

ומתרחקת משם ובוכה

את הפספוס

שלי

של "הוא"

את היותר מידי שתיקה

את כל כך הרבה אהבה

בלי מילה אחת ברורה

בלי מנגינה אחת

שמחוץ לתקליטים נותרה חיה

את ההתרחקויות שלו

הלא ברורות

ואת חזרותיו הבוערות

ואחר כך את העלמויותיו

העוד יותר גדולות

ושוב את התקרבויותיו הסוערות

ואת הטלטלות והסערות

שעירערו את נשמתי

עד שיצאה ממני דעתי

ונסעה אותי הלאה בדרכי.

 

בוכה ונזכרת איך הוא הסביר לי

שמעולם לא חשב

כי אחת כמוני –  ילדה טובה,

תאהב מישהו כמוהו – ילד רע

ואני אומרת לו את אותו הדבר בדיוק:

שמעולם לא חשבתי שמישהו כמוהו

ירצה אותי, שאני כזאת חנונית

והוא כזה לנוני

 

פרק פרק שניים עשר – הסליחה

אחרי ימים רבים נרגעת

ולנו סולחת

על שלא ידענו שאנו אוהבים ואהובים

שעל שלא חשבנו שאנו זה לזו ראויים

סולחת לו על בריחתו

מאהבתו הגדולה

שהוא בעצמו לה בקול גרונו

אל תוכי לה קרא,

שאותה הוא ביקש, זיהה וידע

עוד לפני שראה, נגע ושמע.

 

סולחת לו על שלא התעלה על עצמו

ולמענה לא השכיל לפרוק את נישקו,

מהחוקים ומההרגלים,

שהחזיק בתוך ליבו,

אלה שהשאירו אותו

שבוי בכלא של עצמו.

 

סולחת לו סולחת לי

על שלא גיליתי לו את ליבי,

על שכתוצאה מכך

התייסרתי מהכלת האהבה שלי בתוכי.

 

 פרק שלוש עשרה – ההבטחה

מתרחקת אל תוכי

ובתוך כך מבטיחה לבוראי

שלעולם לא אחביא שוב דבר חיובי

בעד אדם אחר בקרבי,

במיוחד לא את אהבתי.


גם אם זה מפחיד לי את האגו

ומרעיד לי את ההוויה,

גם אם אראה פתיה עלובה,

תלותית או גלמודה,

גם אם הוא ירחק ממני לעד,

או שאותי ישנא.

מבטיחה לעצמי

שמעכשיו ואילך

תמיד אשים את אהבתי

גבוה יותר

מכל פחד לממשה.

אחרת,

את מה אני בעצם מקדשת?

פרק ארבע עשר – הזכייה

אחרת,

כל מה שהיה עם "הוא"

יהיה באמת החמצה גדולה ונוראה.

…………………………………………….

כל הזכויות שמורות למחברת: רונית שפי וולפין -מורה רוחנית

אתם מוזמנים להגיב כאן למטה, אשמח להתייחס.

להת'

רונית

26 תגובות

26 תגובות לפוסט “אומץ – האומץ יעמוד לך בגובה בו תניח את האהבה שלך”

  1. אושריתבתאריך 16 אוק 2010 בשעה 8:16 am

    כיף לקרוא את כתבייך, לראות קצת את האני שמאחורי המטפלת היעילה בהחלט!
    חיבוקים גדולים
    אושרית אלבז

  2. צלילהבתאריך 16 אוק 2010 בשעה 11:29 am

    תודה ששיתפת, מרגש ומלמד לתת הכבוד הראוי לאהבה, ושהאגו ילך לעזאזל
    הלוואי שעוד אנשים יקראו ויישמו את מה שאת ממליצה
    כמה סבל ניתן למנוע.
    נהנית לקרוא עצותיך וליישמן בחיי, צלילה

  3. שלומיתבתאריך 16 אוק 2010 בשעה 5:44 pm

    תודה,אני עכשיו מסיממת נישואים (2)בגלל השתיקות ואי וודאות,וחוסר ב"אני אוהב"
    אל תצטערי על "הוא"כי בסוף הסיפור הזה היית יוצאת פגועה,מבלי לדעת מה היה ולמה.

  4. לילךבתאריך 16 אוק 2010 בשעה 6:59 pm

    רונית, יפיפה, כאוב, אינטימי, נוגע ופשוט מלמד עוד על אהבה ודרכיה, הלב מתרחב, תודה על השיתוף

  5. טלבתאריך 16 אוק 2010 בשעה 8:19 pm

    וואוו… מרגש….כואב …..מדהים… מקדש את האהבה……

  6. דוריבתאריך 16 אוק 2010 בשעה 10:00 pm

    רונית אהובה!

    זה כל כך מרגש ,מטלטל , נוגע , ומעורר חמלה! על מילים שלא נאמרו !מזכיר את עולמו של מאיר,

    עם סוג המיסתורין וההסתרה.

    גברים

    מחכים לאבירה על סוסה לבנה שתחטוף אותם, ותלמד אותם איך לרכב.

    העולם מלא בשקט בין המינים , ופיספוס בין השורות.והמסקנה בסיפורך ,שנכון לאמר אני אוהב אותך,

    ושרוצים עוד מאלה בסיפרך החדש " בקרוב בחנויות "

  7. רונית שפי וולפיןבתאריך 17 אוק 2010 בשעה 8:57 am

    יקרים,

    איזה כייף לי להתכתב איתכם! אני אוהבת להתכתב איתכם – ובהשראת השירסיפור הזה כאן אני לא אסתיר זאת מכם. כן. נורא כייף לי החברותא הזאת של ללמוד ביחד.

    אושרית יקרה, "המטפלת היעילה" שאת מכירה היא יעילה בזכות ה"אני" שמתגלה לך כאן. ה"אני" הזאת פושטת ולובשת צורה בכל תחומי חייה: המקצועי, הרוחני והאישי. מורה רוחנית יכולה להראות רק מה שיש לה ולא מה שכתבו אנשים אחרים בספרים. אני מודה לך על הפרגון ועל העידוד שדברך מעניקים לי – לשתף עוד יותר. תודה.

    צלילה יקרה, אני שמחה לשמוע שדברי עוזרים להפחית סבל. סבל הוא אפשרות לא הכרחית. מחמם לשמוע שאת רואה את זה. באשר לאגו שהזכרת – אל תזרקי אותו כל כך מהר לפח, יש לו דווקא שימושים מופלאים, אבל על כך ארחיב באחד המאמרים הבאים. מקדישה לך אותו מראש באופן אישי. חיבוק גדול בינתיים.

    לילך וטל יקרות , נגעתן בי בדברייכן – מאישה לאישה. אך אין לי כרגע מילים לתאר. רק לחבק אתכן.

    שלומית יקרה, אני גם מרגישה מזל גדול על כך שיצאתי מהיחסים הללו בזמן ועוד ברכוש גדול – השירסיפור הזה שהוא תמצית השליחות שלי בחיים, בכל התחומים (האישי, המקצועי והרוחני): לממש את האהבות האמיתיות בכל התחומים כאחד ובאופן שלם. אהבה שהיא שלוקה בחסר (כמו הקושי להביע ביטוי אהבה) היא גורם לסבל מיותר. מאחלת לך שתזכי לצור לעצמך אהבה זוגית שלמה, טהורה ומספקת. אני מאמינה שזה אפשרי.

    דורי, דורי, דורי,

    1. האם אתה פה מגלה לי סוד כמוס: שמה שגברים באמת רוצים זה שאנחנו הנשים נחטוף אותם?! או שכוונתך היא שנעורר בהם את החשק לחטוף אותנו? איך לדעתך זה עובד. יש לי במגירה קטע על חטיפה…לכבוד הדיון הזה אולי לחשוף אותו סוף סוף.

    2. אני מתנצלת שהספר שהזמנת ממני מתעקב טיפונת ביציאתו מהעור אל האור ומודה לך על התזכורות המעודדת ומעוררת ההשראה לפרסם אותו בהקדם

  8. נורית עגורבתאריך 17 אוק 2010 בשעה 8:49 pm

    סיפורך נוגע כל כך. כתוב יפה כל כך.מזכיר גם לי את שלי…כל כך…ואני כרגע לבד כל כך…

  9. דוריבתאריך 18 אוק 2010 בשעה 2:46 pm

    רונית – רונית- רונית !(סימן קריאה! לקרוא!)
    סופרים לא יכולים לחכות זמן רב , העם יכול לחכות , הסופר שיספור את סיפורו , ויקשור את הקשרו .
    הקשר הפנימי הזה מפיח רוח , שמניעה את הנשמה בקול קורא .כאן מעל דפי הבלוג , והטיפים והמכון יופי שפתחת לנו ,
    והשעורים שאת מלמדת והקורסים שאת מנחילה.מתמלא האויר בשאלה , שספר יודע להשיב.
    כשיצאתי לחו'ל לפני כמה זמן לצילומים , היה לי בר ו ר שאם היה איתי ספר שלך בטיסה ההמראה היתה ניראת אחרת.
    הנשמה זקוקה לסדר ואירגון , וספר הוא תרמיל צד , שמרגיע את הדרך.
    אגואיסט שכמוני חייב את הספר – תודה והמון אהבה !

  10. איריסבתאריך 18 אוק 2010 בשעה 8:31 pm

    לקרוא את שירייך זה כמו לראות סרט, מלא בצבעים, דינאמי ונעים. תודה על התזכורת להראות לקרובים שלנו שהם נאהבים…

  11. איריס עידובתאריך 23 אוק 2010 בשעה 1:42 pm

    הי רונית, תודה על השיתוף שלך הנוגע כל כך ומרחיב הלב.
    כאב הלב בהחמצת האהבה גדול כל כך ומייסר.כמו כן הפחד לממשה פן יפגע לו האגו,ותרעד האדמה מגילוי הלב. קדושת האהבה ראויה לה שתהיה בראש הפסגה גם אם לפעמים נדמה כי היא בודדה. הלוואי שתמיד אהיה אמיצה מספיק לבחור באהבתי ולזכור ששום דבר אחר לא ישווה לה.
    אני מתפללת ומיחלת להחזיק את ספרך ליד מיטתי, מעלעלת בשיריך,מאמריך ושיעוריך. אשר לי מזכירים את התחייבותי בפני הבורא
    לבחור באהבתי. מקוה שיקצר לך הזמן לקבץ את זה האוצר לאוסף מהודר. בהצלחה ואהבה רבה.

  12. רונית שפי וולפיןבתאריך 24 אוק 2010 בשעה 7:17 pm

    תודה איריס,

    אני כבר רואה בעיני רוחי את השידה ליד המיטה עם האור הנעים ככה לפני השינה והספר עם הכריכה הנעימה והתוכן שמקריא את עצמו ומלווה את קוראו כל הדרך אל עולם החלומות וכל הדרך חזרה לעולם הערות, על מנת להגשימם.

    מילותייך מעודדות

    שוב,

    תודה

  13. רמי דקלבתאריך 28 אוק 2010 בשעה 6:08 pm

    ערב טוב רונית,
    נגעת בליבי,
    תודה,
    את השתיקות לפעמים אנו נוטים למלא במה שאנו
    משתוקקים לו בלבנו,
    אך לעולם לא יוכל הדמיון לנחש את מה שבאמת.
    השתיקה הזו,
    הפחד הזה,
    יתכן והם מגינים עלינו (כך דימינו אז)
    מכך שלא ירצו אותנו, במידה וידעו
    מי אנחנו באמת (כלומר מה אנחנו מדמים
    שאנחנו באמת).

    כך שבעצם שני אנשים מקיימים יחסים
    עם פרי דמיונם,
    אם גם במקביל,
    וכאילו ביחד.

    ככל שהיחסים האלו נמשכים, לפעמים אנו נקשרים
    אל מה שאנחנו מדמיינים,
    ולפעמים כשמתגלים דברים,
    עולה אכזבה
    ואפילו תחושה שרימו אותנו.

    לפיכך יתכן וכדאי לעשות את מה שאת אכן עשית,
    ולחפש יחסים עם אדם,
    שאיתו מרגישים קרבה,
    שהוא גם חבר וגם חברה,
    וללא חשש אפשר להיות איתו
    מי שאנחנו (או לפחות לתת לכל מה שעולה
    להתבטא),
    ושהוא איתנו כנ"ל.

    ואהבתי מאוד את הזרימה הנפלאה
    הקצב היפה והמנגינה
    שעלו מכל שורה ומכל מילה.

    רמי

  14. אביטלבתאריך 30 דצמ 2010 בשעה 12:30 pm

    יפה. נוגע ללב. תודה

  15. אלקה מיכלבתאריך 08 יונ 2011 בשעה 7:25 am

    רגשת אותי מאוד… נגעת בי במקומות הכי חבויים, איזה אומץ שהבטחת לעצמך לממש כל אהבה שיש לך,את מדהימה …בנוסף ללמוד במחיצתך היתה לי חוויה גדולה ומרגשת שיהיה לך חג שבועות שמח…והלוואי שנגיע למקום הזה של האומץ ונוכל לממש את אהבותנו תודה על הכל.

  16. מירב גולדבתאריך 19 יונ 2011 בשעה 7:14 pm

    מרגש,מעצים, פורט על מיתרי ליבי, מביא אותך להניע את עצמך להפוך את הפחד ולממש את האהבה. תודה

  17. רונית שפי וולפיןבתאריך 21 יונ 2011 בשעה 6:42 am

    תודה מירב, שמחה שנהנית

  18. רויטל כרםבתאריך 31 אוג 2011 בשעה 7:54 am

    וואו…

  19. דורית שפיראבתאריך 31 אוג 2011 בשעה 8:03 am

    וואו רונית,

    אפשר ללמוד ממך כל כך הרבה….
    ויש לי כל כך הרבה ללמוד..
    והכל מתחיל מצעד קטן אחד…

    קראתי בשקיקה הכל, וכל כך נהניתי.
    הלוואי וידע גם ליישם הכל…. אמן!

    תודה לך אישה יקרה
    דורית

  20. אסתר .שבתאריך 20 ספט 2011 בשעה 7:29 am

    קוראת את הכתוב מליבך וכל כך מזדהה,גם אני עברתי את התהליך שלך אך עם סצינה ותסריט אחר אך אם אותה המהות ובסוף אותה ההבנה והתובנה שחייבים לשחרר רגשות אהבה פשוט חייבים כי אם לא ,פשוט נשרפים לאט לאט מבפנים,וכואבים וואי כמה כואבים.גם אם באהבה חד צדדית נפגשת ויודעת שאין באפשרותך לזכות בה ויודעת בהגיונך כי זה אסור!גם אז חייבים לשחרר את הרגשות מול אותה האהבה,פשוט למען בריאותך הנפשית,ואיך הוא יקבל את רגשותיך זה באמת בעיה שלו שאולי הוא צריך ללמוד להתמודד איתם…ככה באמת לאט לאט נרפאים מאותה אהבה מיותרת ומתחילים להכניס את ההגיון שתופס את מקומו לאט ובכבוד וכך מתחילים להמשיך הלאה לאהבה אחרת בריאה ונכונה לנו יותר עד שנלמד לאפשר לעצמנו את האהבה הכי נכונה ובריאה עבורנו כבני אדם ונשים בוגרות ונבונות יותר.עברתי את התהליך הזה על בשרי עם כמה אהבות לא בריאות עד שלאט לאט למדתי באמת לאהוב את עצמי ולאפשר לאהבה הכי בריאה עבורי לתפוס את מקומה הראוי בחיי..זה תהליך ארוך וכואב אך תאמינו בזה זה אפשרי.תנו לכל אהבה את הכבוד שלה היא ראויה מעצם היותה אהבה גם אם היא באה מתוך חולשה ורגישות עצומה ,בטאו אותה במילים ובמעשים ולאט לאט עם הזמן היא תרגע לה,וכך תבינו באמת מה נכון לכם באמת.אל תתביישו מול אותו מושא האהבה פשוט תחשבו רק על עצמכם..וכך תלמדו לאהוב אותכם יותר מכל.

  21. "הוא"בתאריך 09 אוק 2011 בשעה 11:05 am

    "הוא" חותם על כל מילה

  22. רוןבתאריך 02 נוב 2011 בשעה 7:06 am

    תודה, תודה על המילים ו"המנגינה" …. 🙂

    קל לגרום לאנשים להזדהות עם אהבה בין הוא להיא,
    כמו שקל לגרום לילדים להזדהות עם ממתקים וריגושים,
    אך האם זוהי האמת, האם זוהי האיכות, האם זוהי תכלית החיים?
    אולי בקידוש האהבה, מקדשים את הריטואל האינסופי של המרדף אחרי האשליה,
    אפשר חיים שלמים לנסות להיות ה"היא" ולחשוב בכל פעם שזהו זה, ואחרי כמה זמן לעזוב ולהמשיך …. הכל תוך קידוש ה"אהבה" …

    אך אין כאן את המאבק הפנימי הבונה את היכולת להשתנות ולקבל את מה שנראה כרגע קצת מאכזב (כי הציפיות באו מהאשליה) …
    אין כאן את האיכות הצרופה של נשמה אלוהית רגועה ובוטחת היכולה להכיל את כל העולם (גם אם הוא קצת גשמי וירוד, לפעמים ..)

    אני מרגיש (ואולי טועה .. 🙂 שהיכולת להשתנות (להתפתח?) ולראות באופן חיובי דברים שנראו לנו שליליים, היא יכולת אותה אנו צריכים לפתח תוך חוויות החיים, כך שבסוף נוכל להבין שנהיינו הרבה יותר מאושרים עקב היכולת שלנו לראות שהכל באמת לטובה …..

    המרדף אחרי ה"אהבה" …. עומד קצת בסתירה לכך …. ואני תוהה …. מה דעתך?

  23. רוןבתאריך 02 נוב 2011 בשעה 12:42 pm

    … ודבר נוסף שראוי להבהיר (שמא ישתמע אחרת) – רונית, אני מוצא המון כוח, תמיכה ואור בכל מה שאת כותבת .

  24. רונית שפי וולפיןבתאריך 03 נוב 2011 בשעה 9:27 am

    שלום רון,

    אשיב לך בשתי רמות:

    א. ברמה מהותית:

    אין צורך לרדוף אחרי אהבה מכיוון שאהבה לא משגים, אלא חיים.

    כי אהבה היא מהות – אפשר להיות אהבה

    אהבה היא ייעוד – דרך חיים ואופן התנהלות

    אהבה היא שליחות – אפשר לייצר פירות אוהבים ולהעניקם לעולם

    ואהבה היא גם זכות – המנוע שמניע אותנו בחיים להיות אהבה, לעשות אהבה ולייצר אהבה

    ב. ברמה הייעודית (תכליתית)

    אחד הטריקים שהבורא עשה בכדי לעזור לנו לטפח אהבה

    (להיות אהבה, להתנהל באהבה, לייצר אהבה והתניע את עצמינו מאהבה)

    זה לתת לנו את הכמיהה לזוגיות

    כי זוגיות מאפשר אימון באהבה

    לכן, זוגיות איננה היעד,

    אלא כלי ואחד הדרכים לטפח אהבה

    אך לא הדרך הבלעדית.

    מעוד קל להיות אמא תרזה ולהתנזר מזוגיות

    על מנת להיות קדוש – מושלם,

    אבל רק כשאנחנו יודעים אהבה אינטימית של זוגיות

    אנו יודעים קדושה מלאה, מה היא.

    אינטימיות היא אחד השיעורים שהמין האנושי עדין לא סיים ללמוד

    ומי שרוצה לדעת את השיעור הזה,

    שיבקש זוגיות.

    הזיווג בין השניים מאפשר לדעת את הבורא

    וההתנתקות מזוגיות מנתקת אותנו מהבורא.

    העניין הוא שזוגיות טובה נוצרת על ידי

    יצריה של יחד חופשי ולא תלותי

    לצד קירבה, פתיחות ושיתוף עצומים.

    וזה האתגר הגדול מכל עבור המין האנושי בכלל

    ועבור המתנזרים בפרט.

    ישוע (ישו) שם את זה במילים מאוד יפות:

    …"להיות בעולם, אך לא של העולם".

    כלומר: לאהוב, בלי להצמד לאהבה.

    את השיעור הזה אפילו הנזירה אמא טרזה עדין לא למדה.

    זה יקרה לה שתתרגל אהבה זוגית

    וכך גם לשאר בני האדם.

    תודה על המשוב ועל השאלה היפה והעמוקה

    רונית

  25. נוגהבתאריך 08 דצמ 2011 בשעה 4:52 am

    רונית יקרה.
    הסיפור שלך כל כך חזק,ועוצמתי, ברור, וממחיש עד כמה הדבר הנכון ,הוא ללכת עם הלב שלך, עם האינטואיציות, בלי לחשוב, לנתח, ולפעול על פי מוסכמות החברה.
    השארת אותי דומעת נוכח העוצמות שכתבת כאן, וחשפת את חייך באופן נקי ומוחלט, במפגש הזה.הלוואי שאנשים היו באמת חיים לפי התחושות,ולא ההיגיון, והעולם היה "מרגיש" הרבה יותר.
    הסיפור שלך נתן לי להבין שאני בדרך הנכונה, ולא אתפשר, ואלך בדיוק עם הלב שלי-במציאת הזוגיות הגבוהה שאותה אני מייעדת לעצמי.
    תבורכי על הדרך שלך. וגם אני רוצה את הספר שלך ליד מיטתי.
    בוקר קסום לכולנו. תודה לך.

  26. דורבתאריך 10 מרץ 2013 בשעה 1:07 pm

    שלום רונית! הקריאה של השיר שיעשעה אותי וגרמה לי לחייך…
    כן, גם אני חווה את זה ובדיוק, בזמן הנוכחי. אני מסיימת יחסים בתחושה טובה, שאני יכולה יותר, במיוחד כמו בסיפורך הלב הסגור וחוסר הוודאות מהצד השני ולכן אני ממשיכה הלאה… לא קל, אבל הרבה תובנות והיכרויות עם עצמי ואיתך, שזה ממש מקסים אותי שאיך שביקשתי את הופעת לתוך חיי! דברייך מהדהדים וברור לי שזה לוקח רק קדימה… וכמובן שאם יש ספר, ארצה לרכוש אותו!. נושמת עמוק ולוקחת את המתנה שלך פנימה.. שבוע – טוב!!

אם אהבתם בבקשה תנו לי לדעת בלחיצה על כפתור הלייק. בנוסף, אשמח לשמוע מה הפקת מתוכן זה ולהתייחס לכל שאלה שיש לך בנושא. את תגובתך בבקשה לרשום עכשיו כאן למטה