לזכור ולצמוח – משואה למימוש שליחותינו האישית והלאומית

מאת: בשעה 9:54 am נושאים: מאמרים

כדי לזהות ולממש את שליחותי,
האישית והלאומית – כיהודייה,
אני פונה להבין מהו החטא של היטלר,
בוחנת האם גם לי יש חטאים,
בהקשר היהודי,
מה הם,
ומה הוא הפתרון הלא סופי שלי בנדון.
התשובות לשאלות הללו
מספקות לי רמזים
בקשר לשליחותי בעולם,
כנשמה חופשית
בגוף פיסי, נשי – יהודי וישראלי.

החטא של היטלר:

 

היטלר התעקש,

(למרות שאדונו, ממנו כלל לא ביקש)

לארגן מחדש את העולם,

בפתרון סופי משלו,

שבסופו של דבר

הרס, השחית ושיבש

גם לנו וגם לו.

 

הוא נהג כך,

כי נבהל מהכאוס,

ששרר באותם הימים בתוכו ומסביבו.

 

כדי להשקיט את סערת הרגשות,

שצפה בנדון, בקרבו,

ניסה לברוא מציאות טובה יותר

מזו שהציע באותו הזמן

מעסיקו, יוצרו ובוראו:

 

עולם נקי מהגורמים

שהציפו בו את תחושת

 

הזוהמה, המחסור והבלגן, שחווה.

פלנטה טהורה מהגזע השמי,

ואני ובני עמי בתוכו.

 

היטלר הגיב אל הגורמים, שעוררו בו סערה פנימית.

במקום לבוא מתוך יוזמה ולהתייחס למסרים,

שהבורא ניסה להעביר לו,

(באמצעות ההצפה בה היה נתון)

הוא בחר ללכת בדרכו של השטן – לוציפר המלאך,

אשר גם הוא בדרך למילוי מצוות האל,

סטה – מרד, הכחיש וסרח.

 

לוציפר,

כשצפו בדרכו אתגרים,

במקום להתמודד איתם,

יצא נגד המחולל אותם – אלוהים.

 

לוציפר הכריז,

כי מעתה ואילך הוא אדון העולם,

אשר באמתחתו תורה משופרת, הפתעות ופתרונים.

לעולמו קרא "גיהינום"

ואותו שיכן דלת אחת ליד גן עדן

(בצמידות לסמטת הפיות ולרחוב המלאכים).

 

היטלר שכח שלעולם יש בורא אחד,

אשר בזכות קיומו כל הברואים מלהיות אלוהים משוחררים.

הוא לא ידע כי כשאנו מתחרים במלך מלכי המלכים,

את עצמנו ואת זולתנו אנחנו מענישים.

 

הוא התכחש לעובדה

שכל אדם, עם לידתו,

קיבל מוניטור אישי מהבורא,

אשר דרכו מנחה אותו הבמאי הראשי,

אבינו שבשמיים – היוצר המקורי,

כיצד להשתתף במעשה הבריאה,

במקום להשתלט עליה

ולגרום לשואה מזוויעה.

 

החטא הראשון שלי:

(להבדיל אלף אלפי הבדלות),

אני בודקת בתוכי,

מה הן השואות הקטנות,

שאני הבאתי על עצמי

ו/או על סביבתי,

בגלל שסירבתי גם אני

להקשיב לבוראי

 

איך השואות הקטנות שלי

באות לידי ביטויי בחיי

ואיך אוכל לשים להן קץ ודי

(מבלי "לנקות" לכלוכים

ולטהר טהורים,

כפי שעשה צורר היהודים,

אלא בדרך אנושית ואלוהית,

בו זמנית)

 

ביום הזיכרון

לשואה ולגבורה

אני שואלת את עצמי:

מה הם המצבים,

שאותם ברא בעולמי אלוהים

אשר אותם אינני מקבלת?

 

מה צף בי

שבעבר עד היום

סירבתי להיפגש אתו

ולהתבונן לו בעיניים?

 

מי הציף אותו בקרבי

ועורר בי תחושה מוטעית,

כאילו הוא זה שזיהם את יומי?

 

את מי אני כל כך רוצה,

באופן מודע או לא מודע

"לנקות" מחיי, כי

הוא "אדם שלילי",

אשר "עשה לי רע"?

 

מי הוא החמץ המדומה בחיי,

אשר השמדתו תהפוך את עולמי

לנעים, טהור ומושלם

וגלאט כשר לרוח,

נאור, תרבותי

וכמובן ייצוגי?

 

החטא השני שלי

ברגעים הרבים

אשר בהם, תודה לאל,

אני מתמסרת לאלוהים, ולתוכניות שלו עבורי

 

האם אני מסכימה

לאשר את עצמי על כך

וללכת אתו, עם אבי מולידי,

יד ביד בציבור, בטיילת,

או שמא, את היחסים האינטימיים,

אשר אתו אני מנהלת

אני מצניעה ומהם מסתתרת?

 

החטא השלישי שלי

אני,

שבמשך השנים

יודעת יותר ויותר את אלוהים

ומנהלת אתו

יחסים רב חושיים

(בתוך גופי הגשמי,

בצ'קרות, בהילות שלי,

בתוך נשמתי ורוחי),

 

מדוע הסכמתי,

בעבר ועד היום,

ברגעים מסויימים,

להכחיש ולהדחיק את חוויותיי

עד כי הפיכתי לפעמים,

לרצה קהת חושים?!

 

האם אני מוכנה לקבל

את המסרים,

ששולח לי הבורא

במנעד השלם

שבו הם מופיעים?

 

כלומר,

בשלל צבעי הקשת,

הצלילים,

הריחות,

המראות,

הטעמים,

הרגשות,

החזיונות,

הרצונות

והצרכים?

 

האם אני מוכנה

לפרק את חומת ההפרדה

השופטת את השמחה

כטובה מהעצב

את ההתלהבות

כטובה מהייאוש,

את האחדות

כטובה מהבדידות?!

 

הרי את כולם ברא אלוהים

כשפה לשיחה אתו – כאותות רמזים וסמלים.

 

בכל רגע אני יכולה לבחור

לעבוד את הבורא או את השטן.

זה לא סיפור גדול,

זה צעד קטן,

שמשנה הכול,

שפותח לי את הדלת

לכאן או לכאן.

 

הפתרון הלא סופי

אחד הרמזים שנתן לי הבורא,

לזיהוי ומילוי שליחותי בעולם

הוא הזהות הלאומית שלי – יהודייה.

 

אני,

בת לעם אמיץ,

אשר מתוקף שליחותו הלאומית,

העז, בתוך עידן של עובדי אלילים

להביא לעולם את בשורת

האמונה באל אחד,

להטיל ספק בה,

לרדת למצרים,

לצאת ממנה,

לרצות לשוב אליה,

לבנות את עגל הזהב

ולבסוף, לחצות את ים סוף

ולבחור שוב

באל אחד

ולהגיע את הארץ המובטחת.

מורכב אבל בכל זאת, עשינו את זה!

 

עבודת האלילים

היא אחד המפתחות

לגיהינום – להתרחקות מהבורא.

 

אנחנו,

העם היהודי קורצנו מחומר סגולה:

אנחנו מאמינים, נחושים ומתמידים בדרך

כדי לא רק לשאת את בשורת האמונה באל האחד

אלא לתרגל אותה ביום יום,

איש איש בדרכו

הרוחנית,

הדתית,

החילונית

ואפילו האטאיסטית…

 

וזה מציף.

כל כך מציף.

מציף אותנו הבוחרים בדרך זאת,

אשר דקה אחרי זה רצים לחטוף עוד נגיסה מסיר הבשר…

 

וזה מציף את כל מי שלא בעניין.

כל כך מציף,

עד שבא לו להחטיף.

להחטיף לנו סטירה קטנה

או איזו שואה…

 

לזכור ולצמוח

ביום הזיכרון

לשואה ולגבורה

אני בוחרת לזכור

אתכם,

אחי ואחיותיי,

אימהותיי ואבותיי,

נושאי הבשורה

לדורותיהם,

 

אשר בחרתם באל אחד

נאבקם אתו,

אך לרגע לא עזבם אותו.

 

אתם גיבוריי,

גיבורי התהילה

שהלכתם לפני המחנה

והזכרתם לנו

את בשורת האמונה באל אחד,

ושבחרתם למות בגן עדן

מלחיות בגיהינום.

 

אתם מזכירים לי

להמשיך ולהחזיק

בלפיד האמונה בבורא

ולהעביר אותו הלאה,

בגאווה.

 

להמשיך לשאת

את לפיד עבודת הבורא

והתרחקות מעבודת אלילים,

בדרכי שלי.

 

היום אני בוחרת לזכור

שתפקידי האישי, כבת העם היהודי

היא לפתח דרכים לעבוד את אלוהים

באופן חופשי, שמאפשר לי להציף אחרים

ולהיות מוצפת בעצמי,

תוך כדי שאני מוגנת

בטוחה

ולא צריכה למות

על קידוש השם

כי העידן הזה נגמר,

תודה לאל.

 

גיבוריי,

גיבורי התהילה,

היום אני זוכרת

וצומחת

יהיה זכרכם ברוך.

נ.ב:

חשוב לזכור את כולם:
גם את המתים וגם את החיים
כי האמת היא, שחלקם ניספו וחלקם ניצלו.

אבל טוב – כנה, עמוק ויסודי
תמיד מוביל לצמיחה משמחת.

אבל רע – מתלונן, מתקרבן ונאחז בעבר
מוביל להתנערות מאחריות על החיים בהווה ובעתיד.

הגיע הזמן לתת מקום לשניהם,
זה לצד זה באותו היום – גם למוות וגם לחיים.

הגיע הזמן לשנות את הסלוגן של יום השואה
מ "לזכור ולא לשכוח ל: לזכור ולצמוח".

אבלות מצמיחה ומשמיחה,

רונית

רונית שפי וולפין – מורה רוחנית
מייסדת פרוייקט לזכור ולצמוח מ2003

10 תגובות

10 תגובות לפוסט “לזכור ולצמוח – משואה למימוש שליחותינו האישית והלאומית”

  1. נעמיבתאריך 18 אפר 2012 בשעה 11:55 am

    שמחתי לקרא את המאמר שלך ולהזדהות עמו באופן מלא. הקשר שלנו עם אלוהים אינו זקוק לסמלים הוא פנימי – כל יכול! אני מאמינה שרבים מאמינים בשיח עמו ועושים זאת בצנעה. האם אפשר לשכוח את הרוע המשתולל כאז כן היום ולהתעלם ממנו? האם אפשר שלא להתפלל בכל רגע למיגור הזדון בעולם? האם יתכן שאלוהים אינו שומע את הלבבות הנוהים אליו ומבקשים את הגאולה – גאולת הרוח? מקוה אני שתפיצי את המאמר יותר ואז תדעי כמה רבים מזדהים עמך וחשבים כמוך. וכפי שידוע לךנו המסה הקריטית של הרבים היא-היא זו שתשנה את הכל
    בברכה ובהצלחה
    נעמי

  2. שרוןבתאריך 18 אפר 2012 בשעה 12:00 pm

    רונית יקרה,
    מרגש מאוד,
    צמרמורת, עיניים דומעות וחיבור עמוק.
    תודה רונית.

  3. בילההבתאריך 18 אפר 2012 בשעה 1:00 pm

    רונית אהובה.
    בצורה מפושטת וכנראה די מדוייקת ,הבאת את סיפור השואה הנוראה.
    מושיטה יד, [עדינה יש לומר] לקורא אותך,ומוליכה יד ביד בשרשרת ההתרחשויות
    מזווית כלל לא מקובלת…ואנחנו היום כאן,וכמי שהנך את,איך ולא נעשה הקבלה
    לעצמינו ? היום הוא היום לבדוק את "השואות" הקטנות שלנו..מה איני מקבלת ?
    ולמה? על מה עדיין איני מביטה ?ואת מי ומה עלי לנקות? מתי? מדוע? והאם?

    הנני מצהירה – ביום הזה אני בוחרת לזכור,להאמין בי ולצמוח,מודה על הטוב והיש בחיי,
    מבטיחה לעצמי להמשיך להביט ולחקור אותי פנימה ,לשחרר את המיותר הכי מהר
    שאפשר..מודה על הכרותי איתך,ועל הסכמתי לצמוח יחדיו .
    אוהבת את כתיבתך .

  4. חיהבתאריך 18 אפר 2012 בשעה 4:02 pm

    רונית
    בדרכך היחודית והמיוחדת הצלחת לרגש אותי עד מאוד.
    למרות שאני לא מאמינה בשימוש המילה "שואות"..
    בכתיבה שלך זה זרם והיא אותי למחשבה מה אני עושה עם אותם רעשים
    שנמצאים בתוכי, עד כמה אני באמת מפרקת אותם במקום לפרק את הסובבים אותי? בזכותך יום השואה 2012 יוקדש אצלי לחקר השאלה הזו .
    תודה

  5. תמר ושמעוןבתאריך 18 אפר 2012 בשעה 4:33 pm

    שלום לך רונית בת ברית יחודית ואחדותית, בו זמנית.

    אני מצטרפת לברכתך, לבקשה ותפילה, יהיה זכרוננו מבורך
    באור האמת, הזכרון הקולקטיבי שלנו חייב להיות מבורך
    יהי זכרון מבורך ורך, חומר ביד היוצר,
    מגע אלהי החפץ ללמד אותנו להיות כאלהים
    שנלמד לקחת אחריות על האיכות וללמוד ממורה המורים
    אלהים נוכח בנו בלחישה למד-חישה
    "למד מהר דרכי יה דרך החישה" (פעולה של ההפעלה הרב חושית)

    אלהים נותן
    לנו שנלמד ונאשר
    את הסיפוק
    ואת הספק
    את הבילבול
    ואת הכאב

    מקום להפסיק
    עכשיו להתחיל
    לראות
    להקשיב
    לזכור
    ולשמוע

    לצרוח
    לבהות
    לקוות
    ולדמוע

    להתעוור
    ולשכוח
    ואז להתעורר
    למחות
    לבטא
    לאמר
    להגיד
    להגות
    לאשר

    לשתוק
    לחוש
    לבקש תמורה, תרומה, המרה, שינוי

    אני – בכם
    אנכי
    ניבט ניצב ויוצר

    כמוכם חי נמצא

    ואת שהנחתי אותך להיות בעולם הזה
    לטעום מן הצורות וללמוד מן המאורעות,
    מה אדם, אלהים מאשר ומאתגר,

    ואת-אני המורה
    ואני-את התלמידה
    (אני יש רק אחד כולנו אני אחד)
    משקפות משתקפות את האלהים
    וכך הוא מראה לנו הנבוכים
    איך נראית מציאות מבורכת של אנחנו ואנחנו
    לא אנחנו והם
    כפי שסטלין היטלר שליחי ט', השטן
    ניסו להחטיא.

    אלהי הגוונים הצורות והיצירה
    היטלר רצה לבן וחולל שחור
    שלל הגוונים הוא דחה.

    אלהי הטהר, הקדושה הקשובה
    אדולף רצה טהור וחולל שחור
    שלל האיכויות הוא דחה.

    תפיסתו שאין אלהים מנותקת
    משונה
    שהגיע לשיאה הנורא

    בשואה

    ועדיין השואה והשינאה
    משתהים כאן, ואינם עוזבים את העולם הזה
    מחוללת ומחללת בני אדם, נשמות

    לא אשאל את השאלה השגורה הכואבת
    מדוע האלהים שתק ושותק
    אלא מדוע האדם שתק ושותק ?
    מה האדם צריך ללמוד? ללמד?
    ותשובת האל, נשלחת ולוחשת
    ללמוד למנוע סבל, להיות התשובה והתרופה
    לרפא להבריא להביא חיים וחמלה,
    כי חלק מהמקום של השתוות הצורה
    ללמוד להיות כאייכות האלהים
    היא לדעת לבחור וליצור חיים
    כל פציעה היא אפשרות להבראה ובריאה,

    ועכשיו הגיע הזמן לעלות כיתה
    זו תפילה אל בורא עולם
    למדי אותנו ליצור בלי הסבל
    להוסיף טוב על טוב
    יצירה על יצירה
    בריאה על בריאה
    חיים אל חיים

    אנחנו משנים את תפיסת האלוהות שלנו
    אנחנו משתנים
    פוקחים נפקחים אל מרחבים חדשים
    אפשרויות מיוחדות שלא היו אתמול
    ליצור כאן גן עדן

    ומרגע לרגע אנחנו משקפים אותה
    בטכנולוגיה
    ובתקשורת
    ברשת
    ובאור
    חיבור ישיר כאשר
    המתווך משאיר את המרחב פנוי ממנו.

    האלהים הוא אישי.
    היא מבקשת מאיתנו לראות
    להקשיב לקולה המסור הנאמן,

    להיות כמוה אלוהי החיים
    ובחרת בחיים כאן תמיד לנצח
    החיים הם האור הממלא כל מציאות
    אין מציאות בלי אור
    יש מציאות שלא רואה אור
    ובכל מקום של חשיכה ושיחכה
    יש אפשרות חדשה לגלות אור ולהוליד זיכרון

    ואני ממלאת באור את המציאות שלי
    באופן פרטי קטן ואישי
    בוחרת בטוב מחייבת חיוב חיובי
    בכרטיס האשריינו
    כי באמת אנחנו עם שנבחר
    לראות את אפשרות הבחירה,

    עם שאהב ומכיר את אלהיו
    באופן פרטי קטן ואישי

    ותודה לך רונית שאת מאשרת
    בקול ובכתב את היות האלהים כאן
    את השליחות הנאמנה שלך
    ועודדת בי
    מאשרת ומגלה
    בעדינות עדות ומורשת.

    את מה שידוע ובלתי נתפס
    את קול האלהים לבדה
    הוא אמת, השטן הוא בדיה

    אהיה בכם, כי אני כבר נמצא בכם.
    אשר אותי, עשה צעד קבל את הקיים, ואז
    אהיה, וגם אתם תהיו תהנו מן התבונה ומן הברכה שבתבונה,

  6. איריס עידובתאריך 18 אפר 2012 בשעה 7:25 pm

    רונית יקרה, אין מילים בפי להביע את התרגשותי בקריאת המאמר.
    לאורך השנים לקראת יום השואה, או בדיונים עליו, נשאלות שאלות , כגון: "איך ?" ו "למה אלוהים הרשה…"האם התרחשותה של השואה היא עדות לקיומו או חוסר קיומו של אלוהים???? ועוד..
    היום אחר הצהריים, ביליתי עם האחיין שלי (בן 4) שמאד מאד מעסיקים אותו יחסיו עם אלוהים. מיהו אלוהים, מה תפקידו בבריאה… לאחר סיפור נס שסיפרתי לו על הצלת הכלב שלנו. הוא שאל: "אלוהים עוזר?" ומיד אחריה:" אז למה אלוהים עזר לרוקי (הכלב) ולא לקיפוד הצולע (מהספארי)" בעודי מתלבטת איך לענות לילדון כל כך קטן עם שאלות כל כך מהותיות ורחבות. חשבתי לעצמי מה מעוררת בי השאלה המקסימה הזו, ובמיוחד היום, ביום "הזכרון לשואה ולגבורה".
    הקשר הייחודי שהדגשת לגבי הבנת השליחות שלנו כרמז/מסר לתשובה.. מאד מאד משמעותי בעיני ומאד עוזר לי להתייחס בעין חומלת, מבינה . יוצר עבורי מידת ריחוק ופרספקטיבה שמאפשרת לראות תמונה רחבה יותר. אשר בלעדיה היא פשוט בלתי נתפסת, בלתי ניתנת להכלה ומעוררת רגשות קשים ושאלות בלתי פתורות. אני מאד מזדהה עם דבריך לגבי הבחירה לתהות על הדברים שמסעירים אותי מבלי להשתלט עליהם..נבוכתי מהפעמים בהם הצנעתי את יחסי עם אלוהים והקטנתי עצמי בפני אלו שלא יכלו לקבלם. ואני מקבלת על עצמי להיות כנה עם עצמי ולבחון את המסרים שאני מקבלת מהבורא ולא "מסננת" אותם לפי שיפוטי אותם.מצטרפת לברכות לזכרם של אחינו,גיבורי התהילה.
    יהי זכרם ברוך.
    אמן

  7. תמר ושמעוןבתאריך 18 אפר 2012 בשעה 8:21 pm

    כמה יפה ומדייק

    לזכור ולצמוח

  8. סיגלבתאריך 19 אפר 2012 בשעה 7:21 am

    רונית יקרה.

    בכתיבתך המרגשת והמדוייקת טילטלת אותי וריגשת עמוקות.
    אני חושבת המון על המשמעויות של מה שעבר עמינו ובין השאר משפחתי שלי בתקופה הנוראה ההיא…

    מסכימה שהיום אנו בעידן אחר.
    מרגישה כיצד היכולת שלנו להתחבר לתובנות "בוגרות
    כ "עם" !חשוב שנבין שקיבלנו "מתנה" ולדאוג להעביר אותה הלאה!

    חושבת על ה "חטאים" שלי…והתובנות.

    מסכימה "לזכור ולצמוח"!!!!

    מעבירה הלאה!!

    תודה
    באהבה

    סיגל

  9. דורי בן זאבבתאריך 19 אפר 2012 בשעה 8:14 am

    אני מדליק משואה זו!

    ומברך על המקוריות, על השנינות ,על אומץ הרוח,

    על המחשבה הבריאה ,על הגישה הנאורה ,

    לתפארת הצמיחה והגבורה,

    השינוי אכן מיתבקש לעבור לדום,

    שינוי נח!!!

    כשמבינים, ולא ניבהלים ,

    ומביטים לשינוי בעינים .

    אפשרי ונחוץ לשנות -ולצמוח .

    תבורכי רונית יקרה ,וקבלי את עיטור העוז רוח.

    על השותפות שלך במירקם הרגיש והמישתנה,

    ועל ההברקה ,שכל כך משחררת .

    לזכור ולצמוח .

    דורי

  10. רוניתבתאריך 27 אפר 2012 בשעה 12:54 pm

    תודה רבה מקרב לב. מאד התחברתי לכל מה שכתבת, ומצטרפת לדבריו של דורי בן זאב – תבורכי רונית על אומץ הרוח לשאת אותם קבל עם ועדה.

אם אהבתם בבקשה תנו לי לדעת בלחיצה על כפתור הלייק. בנוסף, אשמח לשמוע מה הפקת מתוכן זה ולהתייחס לכל שאלה שיש לך בנושא. את תגובתך בבקשה לרשום עכשיו כאן למטה