מסר למשפחות הלא שכולות – מאבלות לאומית לעצמאות מופלאה
אני לא איבדתי בן משפחה במערכות ישראל, תודה לאל, אך השכול במדינה נוגע בי ומשפיע עליי באופן אישי. לכן, ביום השואה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל אני באבל. אני משתתפת בצערנו.
הרשות להתאבל יחד עם אומה שלמה מקל את ההתמודדות שלי עם החיים בארץ, אשר קיומה המאוים באופן קבוע והקורבן של חיי אדם שהוא גובה משפיע עלי באופן אישי 365 ימים בשנה.
כולנו רקמה אנושית אחת חיה
כולנו מושפעים באופן אישי מאווירת החרדה הקיומית שנוכחת באוויר הישראלי. "תתקשר כשתגיע" ו"תפתח רדיו, יש עכשיו חדשות, אולי קרה משהו ", הם רק חלק מהביטויים היומיומיים לדאגה הקבועה שמקננת בכולנו, באופן כל כך שגרתי שכבר איננו רואים בה דבר מוזר או בעייתי.
התת-מודע הקולקטיבי שלנו חי בדריכות הישרדותית מתמדת כמתכונן לקראת אובדן. אנחנו בחשש קבוע מהאירוע הביטחוני הבא שעלול, חלילה, שוב להפר את שיגרת חיינו, ליטול את חיי יקירינו ולהסב לנו נזקים בגוף, בנפש וברכוש.
בכל פעם שנודע לנו על מותו של חייל כולנו מזועזעים מהאובדן. אנחנו בוכים גם אם איננו מכירים אותו ואת משפחתו באופן אישי. את הבכי הזה מיטיבות לתאר מילות השיר שאומר: "כולנו רקמה אנושית אחת חיה, ואם אחד מאתנו הולך מעמנו, משהו מת בנו"…
להתאבל על אדם שהכרת ועל שאדם שלא זכית להכיר
קיימים שני סוגי אבל: אבל על אדם שהכרנו ואיבדנו ואבל על אדם שלא זכינו להכיר, ובכל זאת היינו חלק מחייו והוא היה חלק מחיינו, במודע ובעיקר שלא במודע. זאת, מתוקף חברותינו באותם המעגלים הרחבים – אותו עם, אותו לאום, אותה הארץ ואותו מין – המין האנושי.
לכן, אחת ההחלטות המעצימות שהחליטה מדינת ישראל עבורנו, אזרחיה, הוא להעניק לנו באופן יזום מרחב קולקטיבי להתאבל בו – יום השואה ויום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. כתוצאה מכך קיימת הסכמה לאומית לתת לעם שלם להתאבל יחדיו. היופי שבדבר הוא שביומיים הללו מתרחבת הלגיטימציה של כל אחת ואחד מאתנו לטפל בסיפור האישי שלו וברגשותיו האישיים, המודעים והמודחקים, שצפים ועולים להם מהתת-מודע, לנוכח החיים היומיומיים בצל המוות.
אבלות עוצמתית מובילה להרחבת העצמאות האישית והלאומית
ידוע כי אדם שלא מתאבל כראוי נשאר תקוע בתוך חוויית האובדן, כאילו הוא תקוע בבוץ ולא יכול לזוז. ללא עריכת תהליך אבלות עוצמתי קשה לחזור לתפקד. כך גם קורה לחברה שלא מתאבלת כראוי. לכן, האבל הקולקטיבי נחוץ והכרחי לשפיותנו, בריאותינו ותפקודנו התקין כיחידים וכחברה. ללא עיבוד הרגשות שצפים בנו מכורח החיים בצל המוות, קשה מאוד לחזור ולעמוד על שתי הרגליים, ולהמשיך לתפקד באופן חופשי ועצמאי. ואולי זו הסיבה הלא מודעת שיום הזיכרון הוצמד באופן כל כך מכונן ליום העצמאות.
אבלות עוצמתית עשויה לאפשר עצמאות אישית ולאומית. מעטים הם האנשים אשר לא איבדו קרוב משפחה במערכות ישראל, ובכל זאת מרשים לעצמם להתאבל, ועוד פחות מכך, אלא היודעים להתאבל באופן מעצים.
אחד הדברים הראשונים שעוזרים לנו להתאבל הוא פיתוח גישה חומלת כלפינו וכלפי זולתנו.
"אתם השמאלנים האלה, שגרים שרמת אביב ג': מה הקטע שלכם עם לכבות את הרדיו?! לא נאה לכם לשמוע דברים רעים שקורים במדינה שלכם?! מה, רק טוב אתם רוצים בחיים?!"
זאת הנזיפה שאני מקבלת מנהג המונית שאליה אני שוקלת לעלות כדי לעשות נסיעה של כ – 20 דקות אל יעדי.
אני, עם דמעות בעיניים, מחכה שהוא יסיים את התפרצות הזעם שלו ואז עונה לו: "אבא שלי נפטר לפני שבוע. אני באבל. לכן קשה לי כרגע עם מוזיקה שמחה ברקע".
"אוי, סליחה!" הוא משחרר במבוכה, כאחד שלא יודע איפה לקבור את עצמו, ומכבה את הרדיו. אנחנו מגיעים אל היעד ואני מושיטה לו את השטר לתשלום.
הוא הודף את ידי המושטת איליו ואומר: "עזבי, זה עלי. אני מתנצל, תני לי לפצות אותך".
אין שופטים אדם בצערו (חז"ל)
"אגיד לך איך אתה באמת יכול לפצות אותי" אני משיבה:
"בפעם הבאה שמישהו בארץ הזאת מביא לך את הג'ננה, לפני שאתה מתפרץ עליו ומאשים אותו שהוא כזה דפוק בגלל שהוא שמאלני מרמת אביב ג', תשקול את האפשרות שאולי הוא באבל. אולי הוא ישראלי שחי במדינה רווית שכול, אובדן ואבל – על כל מיני אובדנים – אישיים ולאומיים.
בקיצור, כפיצוי עבורי, תחשוב שכל אדם שאתה פוגש בארץ הזאת וכל נוסע שעולה אלייך למונית הוא באבל כזה או אחר – תהייה נחמד אליו. תן לו שרות טוב. לפי בקשתו, תפתח או תסגור חלון. תגביר או תנמיך את הרדיו. תהיה נחמד לכולם, על חשבון הבית. זה יהיה נעים יותר ואולי אף ריווחי יותר לכולנו, מה אתה אומר?!
ו…נ.ב: אם בטעות שכחת להיות נחמד לרגע, גם זה בסדר. תסלח לעצמך. תהיה נחמד לעצמך. כי אולי גם אתה מושפע מהחיים בצל האבל. זה לא קל – העצבים חשופים, אתה חי על הקצה וכל דבר קטן יכול להוציא אותך משלוותך."
הוא מקשיב לי בשקט ואני רואה את עיניו חושבות מחשבות חדשות. אור טרי נידלק בהם והוא משיב לי ואני מבינה שהוא מסכים איתי.
אני מתרחקת וחושבת לעצמי – כך גם אני רוצה לנהוג עם עצמי ואחרים מעתה ואילך.
הרגש כגשר לשפע שלך
כשהייתי בת 7 פרצה מלחמת יום כיפור. אני זוכרת עד היום את תחושת השכול הקולקטיבי שאפפה את כל אנשי המושב כשנודע לנו כי סשה שמולביץ, חבר של אבא שלי, נהרג במלחמה. לא הבנתי איך יכול להיות שלמרות שסשה ז"ל הוא לא בן משפחה שלי ושל אנשים אחרים במושב, כולנו חשנו אובדן ועל המושב כלו ירד אבל כבד.
בין אם אבדנו אדם יקר באחת ממערכות ישראל ובין אם לא, כולנו חווינו אובדן, כאשר אנשים מסביבנו איבדו את יקיריהם.
הרגש כגשר לשפע שלך, הוא מאמר העוסק בניהול המרחב הרגשי שלנו. אני ממליצה עליו בחום לכול אדם שרוצה לדעת איך לתעל את הרגשות (שצפים ביתר שאת בזמן אבל), ולהתמירם מכאב לצמיחה, בכל תחומי החיים הן ברמה האישית והן ברמה הלאומית.
אשמח להיות אתך בדיאלוג בנושא. בבקשה העלה/י כאן בתגובה את דברייך.
20 תגובות לפוסט “מסר למשפחות הלא שכולות – מאבלות לאומית לעצמאות מופלאה”
מקסים ומרגש !
רונית המקסימה
הכתיבה שלך מרגשת ומאוד אהבתי את התגובה שלך לנהג המונית…אני מקווה שכמה שיותר יקראו וישתמשו בזה לחייהם ולחיי הסובבים אותם.
תודה, בנות. דבריכן מעודדים אותי להוציא לאור את מגירות ליבי. לפעמים זה מפחיד.
רונית יקרה,
אם לא הייתה התיבה הזאת..הייתי כותבת לפרטי..ריגשת אותי בדיוק,בעומק ובנכונות דברייך..
בימים טעונים אלו…יודעת אני שכל העם משתתף בצער השכן…באחר..ואבדן,שכול זה משהו שחווים כולנו בכל הרמות במהלך חיינו..
ודאי את רגילה לזה שאנשים ישר מתחברים אליך וחשים צורך לשתף ולספר מהחוויות האישיות..
אני שכלתי בן לפני 25 שנה..בהיותו בן 7.4..קראו לו גיל והוא היה בני הבכור..
קלישאות כמו: "הזמן עושה את שלו".."היי חזקה"…שלא תדעי עוד צער"…ואפילו פעם זוג אמר לי: "עבר לך" כחודש או 2 לאחר האסון..הוא נפטר פתאומי..התפוצץ לו וריד במוח..לא היה חולה ולא היו איתותים מקודם..
אני ממשפחה של הורים גרושים..כמה שנים לאחר שבני נפטר..התגרשתי ו-20 שנה הדחקתי את המוות של בני..לא עשיתי אזכרות…כמעט לא שיתפתי…בשנה ה-20 החלטתי להרים אזכרה..וחברותי באו..גם הגרוש ואימו…הם ה"לשעבר" הגיעו פעמיים..בשלישית אמר בעל לשעבר..אבי ילדינו הבכור..שאינו זוכר…בינינו..יותר טוב כבר שלא מגיע..לא צריכהאותו..אני עם שני בניי: 1 בן 31,נשוי לאשה מקסימה ואב לילד משגע-נכדי בן 1.9 ששמו אלון.
בשנת האסון נדדתי למזרח ל-52 יום ובשובי נעתרתי לבקשת בעלי להיכנס להרין והתוצאה: בני הצעיר בן ה-23 שכרגע מטייל בדר' אמריקה והוא ה"Bשמה" שלי..גידלתי אותו לבד מגיל 4, אחיו היה בן 11. שניהם מקסימים.
באוגוסט 2008 עברתי תלאות: ראשית – תאונת דרכים..ממנה יצאתי בשן ועין וכמה חדשים לאחר מכן – ניתוח בראש להסרת גידול שפיר גדול שישב ליד גזע המוח. באותה עת ניהתלתי בית טבע והתיידתי עם אדריכל בשם אדי שהיה מגיע להתייעצות עימי..לימים נהיינו זוג והוא היה המלאך השומר הטוב שלי שעזר לי בכל תהליך השיקום.
מלאך..כי היה כזה…אך לדאבוני הוא נפטר בפתאומיות מדום לב יום לאחר מלאות שנתיים לניתוח שלי..ב-13.8.10 לפני 9 חודשים ואין יום שאיני חושבת על המלאך הטוב שלי והאיש שלימד אותי מה זהאהבה באמת??!!!
אז שכול..אבדן..כאבי לב..עברתי…הערב..אני אמורה להכיר מישהו שחברה ייעדה לי…ועפ"י דבריה: חכם,נעים,אסטטי,מסודר ויש עוד תארים..אך רונית הוא לא אדי..יקירי…
זהו סיפורי האישי בקצרה..אני בתהליך מודעות מזה 20 שנה ומעורה בתחום הרפואה משלימה מזה כ-30 שנה…עושה קורסים,קוראית ואדי ואני אף עשינו רייקי מסטר ביחד אשתקד..
היום..בוכה פחות…הזיכרון התעמם וזה כנראה כדי לשמור על השפיות..אך גם מפחיד..כי כךאשכח אותו??!!!
זכיתי..ידעתי מה זאת אהבה!!!הוא העניק לי שנתיים הכי יפים בחיי…
מחבקת..יום טוב לך רונית..לא עיינתי בכל מילה..אך קלטתי את המסר שהוא חשוב ונכון..ומודה לך…
ציפי..חברתך בפייסבוק
רונית יקרה,
כאחות שקולה מצאתי את עצמי מזדהה מאד עם הדברים שכתבת.
על כך שהיום הזה מאפשר לנו להרגיש חלק מהרקמה האנושית שבה אנו לוקחים חלק.
ביום הזיכרון אני מרגישה את ההזדמנות להתחבר לזכרם של נופלים אחרים וכאבן של משפחות שקולות אחרות – גם אם דרך הכאב הפרטי שלי.
נוהגים לאחל "ובבניין ירושלים ננוחם", ואני מרגישה שבהקשר יום הזיכרון אפשר לנסות ולהתנחם בבניינה של מדינה ישראל.
אחות שכולה כמובן, אשמח אם תתקני את השגיאה בתגובה.
שלום מיטל,
מילותייך המתוקות כמו מחבקות אותי בחום ומרשות לי עוד יותר להיות חלק מהאבל הלאומי. באתי לנחם ויצאתי מנוחמת.
תודה לך.
חיבוק גדול
נ.ב: לא מצאתי טעות כתיב בתגובה שלך. אולי לא ראיתי היטב. אם עדין קיימת – אנא ידעי אותי
רונית
ציפי יקרה,
סיפורך האישי נוגע בי מאוד ואני מודה לך על הפתיחות והשיתוף שהעלת כאן. הוא מעורר השראה.
אני מאמינה בכל ליבי שאם ידעת אהבה בחייך אז יש בך אהבה ואת עצמך אהבה.
אני מאמינה בכל ליבי שאם יש בך אהבה אז היא רק פושטת ולובשת מערכות יחסים שבהם את יכולה לחוות ולהביע אותה.
תהליך אבלות מעצים יכול לעזור למתאבלים לשמור האהבה שקיימת בנו למרות האובדן שחווינו ואף עשוי לתת למתאבלים רשות למצוא מערכת יחסים חדשה שבה יוכלו להביע את אנרגיית האהבה החייה בליבם.
כי האמת היא שאי אפשר להחזיק אהבה ואי אפשר להקדיש אותה לאדם או למערכת יחסים,
אלא רק פשוט לתת לה לחיות בתוכינו כלהבת החיים
לתת לה להאיר את אורינו בעולם
ולאיר פנים כלפי מי שאנו באים איתו במגע
אך אלו מילים, מילים….
בפועל יש כאן עבודה לעשות כדי להיות במקום הזה – עבודה רוחנית עמוקה ואמיצה
מחזקת את ידייך בדרכך הרוחנית
ומאמינה באהבה שבוערת בך
"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"
חיבוק חם
רונית
רונית..מבעד לעיניי המצועפות..כותבת לך..כי כל פעם שנדמה לי שאני "בסדר"…מוצאית עצמי בוכה..אך מרגישה נוח "במחיצתך" לדבר מהלב..בלי לעשות עצמי גיבורה…כן,,זכיתי במלאך ומקוה עוד למצוא אהבהב..לא פותה מזו שהכרתי…הגעגועים.לחיבוק..לאינטימיות..לנוכחות של האיש אשר אהבתי חסרים לי..דרך רוחנית עושה…מדברת היום יותר..משתפת קוראת ומנסה להבין…יש לי עדין דרך..והיא לא קלה.אך כן כנראה הכרחית כדי להמשיך למען עצמי ומשפחתי…
תודה שוב אשה יקרה..ממני, ציפי
לצערנו, גם אם אנו לא שייכים למשפחה שכולה, כמעט כולנו מכירים מישהו שנפל או משפחות שאחד מבניהם נפל והאבל משותף לכולנו.
אך גם כאלה שאינם בקשר עם משפחה שכולה כלשהי מרגישים את האבל על אובדן אלה שמתו כדי שלנו תהיה מדינה לחיות בה.
רונית היקרה,
המפגש שלך עם נהג המונית ממחיש ביתר שאת את הצורך שלנו כבני אדם לשפוט ולהסיק מסקנות במצבים שונים מבלי שנבדוק דברים לאשורם.
וכבר נאמר ע"י גדולים ממני כי הפרשנות למה שקורה סביבנו והרשות שאנו נוטלים לעצמנו להניח הנחות למעשה זה מה שמכתיב את מעשינו ואת מי שאנחנו.
כמה טוב עשית כי העמדת את אותו בן אדם על טעותו בצורה שמאפשרת לו לגדול.
את מהווה עבורי מקור השראה.
חיבוק חם,
ליאורה
רונית היכלת שלך לעצור ולא להגיב רגשית באוטומט ,ובמקביל לגרום לאדם מולך להסתכל פנימה ולהוציא את החמלה והאהבה שבו ,מעוררת הערצה .
אני מקוה שאני אגיע כמוך למקום מופלא שכזה ,בו אשלוט ברגשותי ואוכל לתעל אותם למקום הרך הזה ,העוטף ,אשר גורם לאדם מולי לפרוק את נשקו,לראות את הנשמה העומדת מולו . זה דבר שאני מאד חפצה בו .
את מתחילה שרשרת מופלאה של חמלה ורך שתמשיך ותתארך עד שרבים מאתנו ינהגו כך וישראל תהפוך למדינה אחרת לגמרי ,מדינה שנעים לחיות בה .
אני תקוה שנגיע למצב זה במהרה .
תודה לך על הספורים ועל שאת גורמת לי לעצור לרגע ולהתחבר למקומות אלו בי,אני מרגישה ששבתי הבייתה .
אורית דוד
רונית היקרה
מאוד נגע לליבי מה שכתבת ולדעתי זה נכון לגבי כל אסון שקורה לכל בן אדם קרוב או רחוק. לפעמים אנשים חושבים " שנשמע רק בשורות טובות" או לי זה לא יקרה, אבל לדעתי עצם העיניין שמשהו קורה למשהו מהמין האנושי כבר קורה גם לנו ולא רק מהמין האנושי… ובכל זאת שנלמד מה שאמורים ללמוד מכל מכה קשה…
חיבוק גדול
רונית היקרה שלום,
תודה על המאמר, אכן יש לנו דרך לעשות כפרטים בתוך העם הזה.
להיות אנשים רגישים, להקשיב למה שמתרחש מתחת לפני השטח כשאנחנו פוגשים אנשים אחרים.
לא לתת ללחץ האישי שאנו נמצאים בו לעוור את עיננו ולאטום את ליבינו כלפי המציאות מסביב.
את קוראת לזה " להיות עם הפנים אל עצמנו ואל העולם בו זמנית".
אני לומדת אצלך ומחדדת את היכולת הזאת ביום יום, ותודה על כך.
הלוואי ותהיה בי המודעות הזאת כל רגע במשך היום , כי אז גם דברים מקבלים פרופורציות , מה חשוב באמת לשים במרכז תשומת הלב.
הלוואי שלכולנו כאומה תהיה היכולת הזאת.
אוהבת אורלי
יפה רונית, מרגש – בזמן הצפירה אני דואגת לעמוד ברחוב, להתחבר אל אנשים שאינם "שייכים" לי ביומיום – חשה שותפה-חלק – כאחת ששייכת- אל משפחת השכול.
חנה
רונית יקרה,
במלחמת שלום הגליל חשך ליבי. אהוב ליבי,חברי היקר נפל. ועימו נפלה אהבתי. באותם ימים נדמה היה כי לעולם לא אוהב יותר ואדע אהבה. נשמתי ברחה מרוב כאב וגופי דאב מכל זכרון והיעדר כל מה שמילא אותו.שנים בכיתי וביכיתי את אותו האיש ואותה אהבה שכבתה בפתאומיות ללא כל התרעה, שנים החזקתי באותו כאב כאילו יחזיר לי את האהבה, כדי לא לשכוח ,שלא ייעלם. להשאיר קרוב.אבל מעיינות עיני הפכו לנחל אכזב. לצד החיים שהקמתי, והאהבה שפעמה בהם נשאר חור, חור שחור.למזלי הרב פגשתי אותך לפני כ12 שנים והייתי לתלמידתך.מודעותי התרחבה ועימה הרשות לחיות, להתאהב שוב בחיים.לכבוד היה לי להצטרף לחזונך המופלא: טכסי לזכור ולצמוח.
ליבי התרחב וגמלה בי ההחלטה והבחירה לזכור ולצמוח. לקדש את זכרם של יקירי ובני בריתי שנפלו בקרב, על ידי דבקות בחיים,בכל יום מחדש לבחור איך אני רוצה לחיות את אותו היום,איך החודש והשנה שלי ייראו…
השנה, לקראת יום הזכרון לחללי צה"ל בחנתי מחדש את רגשותי ותחושותי. הייתי מודעת לעצב,האימה, (בני הצעיר,כיום חייל-לוחם)ורגישותי. בזכות דבריך המרגשים והאוהבים אני מעמיקה את הרשות שלי לבחון מחדש את אבלי,להיות מודעת לו היום ברגע זה ולסמוך על אהבתי לבורא,לחיים, למשפחתי,לחברי,בני בריתי…
להעמיק את אמונתי ותקוותי. היום יותר מתמיד ,אני מבינה את משמעותה של מציאות חיינו-חיים בצל המוות.לנוכח המוות אני ערה לנהר החיים. ושלא כמו אז, זוהי חוויה צבעונית,דינמית,ערה ובה כל גווני הרגש.
בתודה ואהבה רבה,איריס
רונית יקרה.
השנה החלטתי להשתתף בטקס זיכרון שמקיימת תנועת "לוחמים לשלום" זה השנה השישית.
זו תנועה שהוקמה במשותף על ידי פלסטיים וישראלים אשר לקחו חלק במעגל האלימות באזורנו: הישראלים כחיילים בצהל והפלסטינים כלוחמים בארגוני המאבק הפלסטיני.
שאחרי שנים רבות בהן ראו אלה את אלה דרך כוונות הרובים, החליטו להניח את הנשק ולהילחם ביחד למען השלום.
ארגון הערב הוא בשיתוף הפורום למשפחות שכולות ישראלי פלסטיני, שבין מקימיו בן דודי רמי אלחנן שאיבד את ביתו בפיגוע טרור בירושלים בהיותה בת 14 לפני 14 שנה.
התנועה הולכת וגדלה והשנה מספר המשתתפים מחוץ לאולם (ביניהם הייתי גם אני)היה עוד גדול מאלה שבתוך האולם, ולכן הקרינו את הטקס לאלה שבחוץ על קיר גדול. הקהל היה יכול להיות עוד גדול בהרבה אם היו מגיעים כל הפלסטינים שרצו לבוא ונבצר מהם להגיע בגלל הסגר שהתהדק במיוחד הערב.
את הטקס הנחו שתי בחורות צעירות מקסימות אחת ישראלית ואחת פלסטינית, שתיהן פעילות בתנועה, וכלל סיפורים נוגעים ללב של בחורים ששירתו בצהל וסיפרו על התהליך שעברו מאז שראו את חוסר התוחלת והאטימות כלפי העם הנכבש, ועד שהחליטו להניח את הרובים ולפתוח בקרוב לבבות, ושל גברים ונשים פלסטינים שחוו שכול, שחוו אטימות ואלימות וכעס, והבינו שרק קרוב ופתרון דרך הידברות הם התשובה.
היו שירים בעברית ובערבית ע"י אמנים נפלאים כמו יוני רכטר, סיסטאם עלי (זמרת ערביה נפלאה) יאיר דלאל, ג'ורג' סמען, רות דולורס-וויס, נורן מסעוד ומקהלת קולות השלום של נערות ערביות בניהול נועם רותם והבמאי רם לוי שסיפר והראה קטעים מסרטו שעוסק במשפחות שכולות משני הצדדים.
היה זה טקס כל כך נכון, כל כך מכובד, כל כך מידתי, שמתאימה לו ההגדרה שלמדתי רק לאחרונה ממך רונית – כל כך ענוותי.
מפעים ומרגש אותי לראות את התהליך של קרוב הלבבות, והאומץ שבו נחנו בנות צעירות וחכמות פלסטיניות, מה שמזכיר גם את כל תהליך השינוי שעובר על כל עמי האזור (ארצות ערב סביבנו) שצעיריהם קצו בדיכוי ואטימות ונוקטים בדרכים של תקשורת עכשווית (פייסבוק, סלוסלרי) ויוצרים מהפכות לא אלימות לשינוי.
אני חשה שאנחנו בתקופה היסטורית כלל גלובלית שיש לנו הזכות להיות חלק ממנה ועוד ידובר בה בספרי ההיסטוריה של העתיד.
הייתה זו חוויה מיוחדת לחוות הזדהות גורפת בעצב ושכול של מה שהיה פעם "אנחנו והם" ועכשיו זה כולנו יחד אותו הדבר.
היה זה ערב בו לא שפכו רגשנות דביקה, אלא עסקו בהגות מעמיקה וכנה לשינוי ומימוש של הבנה, צמיחה, אחווה ושלום.
העולם לקראת שינוי לטובה תודה לאל, והאנושות מתעוררת.
אני שמחה רונית שאת מגרה אותי ועוד שכמותי, להרהר קצת יותר לעומק ולהגיב, בעקבות מאמרייך המוארים, והמעוררים.
באהבה
אביטל
סיפורו של דביר..החלל הראשון במבצע "עופרת יצוקה".סופר היום ברדיו
אימו שחוותה את האובדן ..ביקשה מהבורא מסר שאכן היא לא חולמת ורצתה סימן במציאות.
.חלפו יום חלף שבוע ובתום שבועיים,הלכו היא וביתה אחות של דביר,להופעה בברכת הסולטן בירושלים.ישבו במקום טוב , ואז בא אליהם ילד קטן עם עינים כחולות ושאל איך קוראים לך?
היא ענתה לו ואיך קוראים לך? אמר לה אשל….. רוצה להיות חבר שלי? כן! רוצה לשחק איתי? כן! ואז מלמעלעה שומעים את אביו של אשל קורא לו …בוא חמוד שב לידי וליד דביר
—היא מביטה אחורנית ורואה על הידיים של האב, תינוק היא ניגשת אליו שואלת אותו,בן כמה הילד?חצי שנה..הוא נולד אחרי עופרת יצוקה?
כן …ולמה קראתם לו דביר? ההרוג הראשון במבצע עופרת יצוקה היה דביר , וסיפורו מאד נגע לליבינו.
אני אמא שלו….
המשפחות כמובן התאחדו והם החברים הכי קרובים- והאות והסימן ניתן , ודביר מאיר לעולם.
שלום דורי,
תודה על הסיפור המדהים ומעורר האמונה שבו שיתפת אותנו כאן
למען המשך חיזוק האמונה,
האם אתה מוכן להעלות אותו גם בתגובה לפוסט שכותרתו היא: "היום בצפירה (וגם אחריה) – מסר למשוחחים עם בורא עולם שמופיע כאן: http://www.the3i.co.il/?p=1075
תודה מראש
רונית
רונית תודה
מרגש באופן מעצים.
הצלחת לבטא את תחושותיי במילים, תבורכי! עינת גבע, מכון אדלר.