רונית שפי וולפין – מורה רוחנית | פלא צ`רי – אמנות הצמיחה הטבעית

כבר 20 שנה שהמסר הזה יושב אצלי במגירה ואני מתה מפחד לשחרר אותו לאוויר העולם  מחשש שהוא חלילה יובן בצורה לא נכונה. תודה לאל שהשנה קיבלתי אומץ לתת לו דרור. הוא נכתב במסגרת פרויקט "לזכור ולצמוח" שהקמתי בשנת 2000, במטרה לעזור לעצמי ולכמה שיותר אנשים בעולם להתעצם מהזוועת השואה והשפעותיה עלינו עד עצם היום הזה. אני מסוקרנת לקרוא את תגובתך עליו כאן למטה ואשמח להתייחס באופן אישי.

המפגש עם אנשים מציף אותנו. בניגוד למקובל לחשוב, הצפה היא דבר טבעי וטוב. כי תפקידה הוא להעלות לפני השטח אנרגיות זרות וישנות שהגיע זמנן להשתחרר מחיינו ולפנות מקום לאנרגיות חדשות. כשזה קורה נוצר מקום בתוכנו לקבל את מה שאנחנו באמת רוצים וצריכים, להתמלא בו ולחלוק אותו עם העולם.

אני קוראת לתהליך המופלא הזה "לחיות מתוך שליחות". זאת, מכיוון שבקשנו, נשלחות אלינו מתנות מהבורא. אך אנחנו לא שומרים אותן רק לעצמינו, אלא משלחים אותן החוצה על ידי שיתופן עם הבריות. המכניקה של חיים מתוך שליחות היא זרימה מתמדת. התוצאה שלה היא צמיחה מתמדת, בכל תחומי החיים בו זמנית (פרנסה, קריירה, יחסים, בריאות וכד').

לכן, כדי לחיות מתוך שליחות יש לאפשר למפגש עם אנשים להציף אותנו ולתת לחוויה הזאת, גם אם היא לפעמים קצת לא נוחה, ללמד אותנו על עצמנו ולשאת אותנו על כנפיה אל הצעד הבא בתהליך האין סופי של בקשה, קבלה, התמלאות ונתינה של מנת חלקנו הענווה לעולם בכל תחומי חיינו.

עבור אנשים שרוצים לחיות מתוך שליחות חשוב לדעת שזאת אומנות שיש לתרגל כל יום, כל היום ובכל ימי חיינו. מנסיון אישי, ככל שמתאמנים בה היא הופכת ליותר ויותר פשוטה, משעשעת ומענגת. התרגול הזה תקף גם כשמדובר במפגש עם האנשים הכי מפלצתיים שיש, כמו היטלר למשל.

קל לשנוא אותו ומאתגר לצמוח מהכאב הנורא שהוא הסב. למרות זאת, בכל שנה לא מספיק לי רק "לזכור ולא לשכוח". אני רוצה גם לזכור וגם לצמוח מזה, כי חשוב לי להתמנף מכל דבר. גם מהנורא מכל – השואה. למדו אותנו שכדי לזכור יש לסבול, אבל ההפך הוא הנכון – כדי לזכור באמת צריך לצמוח מהכאב בכל שנה יותר ויותר. זאת הזמנה "לזכור ולצמוח".

החטא של היטלר ובהקשר זה גם שלושה חטאים שלי.

למרות שאלוהים ממנו כלל לא ביקש, היטלר התעקש, לארגן מחדש את העולם, בפתרון סופי משלו, שבסופו של דבר הרס, השמיד והשחית גם לנו וגם לו. הוא נהג כך, כי לא ידע איך לנהל את הכאוס ששרר בתוכו ומסביבו. לכן, כדי לפתור את הבעיות שלו ולהשקיט את סערת הרגשות שצפה בו, הוא ניסה ליצור מציאות טובה יותר מזו שהציע באותו הזמן הבורא.

הרעיון שלו היה להפוך את העולם ל"נקי" וחף מכל דבר שעלול להציף בו תחושת זוהמה פנימית, מחסור ובלגן שהיו מנת חלקו. לכן, הוא רצה פלנטה טהורה מהגזע השמי. היטלר לא הצליח להתמודד כמו בן אדם נורמלי עם הכאב שצף בו לנוכח המפגש שלו עם יהודים (ואחרים).

הוא לא ידע איך לשחרר את הכאב הזה ואת הגורמים האמיתיים שיצרו אותו בחייו. הוא לא ידע איך לפנות מקום בתוכו לדבר החדש, אשר אותו באמת רצה לבקש, לקבל, ולחלוק עם העולם . במקום זה הוא בחר להאשים את מי שבמחצתם צף לו הכאב הזה ובטעות להכריז עליהם כגורם לבעיה (הגזע השמי והיהודים במיוחד).

בקיצור, היטלר החליט שכאשר הוא מוצף, במקום לשנות את עולמו הפנימי, הוא צריך לשנות את העולם מחוצה לו ואת חוקי המשחק בו. האפשרות שלעולם יש בורא אחד (וזה לא היטלר) לא הייתה קיימת במודעות שלו. הוא לא הבין שבזכות האל האחד הזה כל הברואים משוחררים מלהתאמץ להיות בעצמם אלוהים. הוא לא ידע שכשאנחנו מנסים להיות אלוהים אנחנו בעצמנו ובאחרים פוגעים.

היטלר ניסה להיות אלוהים במקום להיות שליח שלו.

עד כאן החטא של היטלר.

ועכשיו החטאים שלי.

החטא הראשון שלי

בשונה מהיטלר (ולהבדיל אלף אלפי הבדלות), אני שואלת את עצמי לגבי הצפות בחיי:

• מה הן ה"שואות" הקטנות, שאני הבאתי על עצמי ו/או על סביבתי ברגעים שבהם שכחתי
  או סירבתי להקשיב לבוראי ובמקום זה ניסיתי בטעות לשנות את אחרים או את העולם במקום את עולמי האישי והפנימי?
• איך ה"שואות" הללו באות לידי ביטויי בחיי המקצועיים, זוגיים, משפחתיים, רוחניים ובריאותיים?
• האם אני מוכנה השנה אוד יותר מבשנה שעברה לבחור לנהל את עולמי האישי והפנימי מבלי "לנקות" (כמו היטלר) לכלוכים ולטהר טיהורים, אלא להתנהג בדרך אנושית, יומיומית ובו זמנית אלוהית?
• מה הם המצבים, שאותם יצר בעולמי אלוהים ואשר אותם אינני מקבלת?
  ובמילים אחרות – איזה דברים צפים בי עכשיו, אשר בעבר ועד היום
  סירבתי להיפגש איתם ולהתבונן להם בעיניים?
• מי הציף אותי לאחורנה ועורר בי תחושה כאילו הוא זיהם את היום שלי?
• את מי או את מה אני כל כך רוצה, באופן מודע או לא מודע "לנקות" מחיי,
  כי  הוא אדם או דבר "שלילי", חלילה, ש"עושה לי רע"? מי הוא ה"חמץ" המדומה בחיי,
  אשר השמדתו תהפוך כביכול את עולמי לסטרילי, נעים, טהור, מושלם
  גלאט – כשר, נאור, תרבותי וכמובן ייצוגי?!

החטא השני שלי 

• ברגעים הרבים, שהולכים וגדלים במשך השנים, אשר בהם אני מצליחה להתמסר לאלוהים ולתכניות שלו עבורי, האם אני מוכנה לאשר את עצמי על כך?
• האם אני מוכנה להודות בציבור שאני מנהלת קשר אישי, ישיר ויומיומי ולא בהכרח דתי עם הבורא?
• האם אני מסכימה להישאר שלווה ומשועשעת כשאני מדברת איתו ועליו בצורה הכי טבעית?
• האם אני מסכימה להודות קבל עם ועדה שהוא מצידו (כל עוד שאני מאפשרת את זה) צמוד אלי 24 שעות ביממה?

החטא השלישי שלי

• אני, שבמשך השנים יודעת יותר ויותר אלוהים, מדוע הסכמתי בעבר (אפילו אם רק לרגעים ספורים) להכחיש ולהדחיק זאת עד קהות חושים?!
• האם אני מוכנה לקבל את כל המסרים ששולח לי הבורא במנעד השלם של כל צבעי הקשת, הצלילים, הריחות, המראות, הטעמים, הרגשות, החזיונות, הרצונות והצרכים?
• האם אני מוכנה לפרק את חומת ההפרדה, ששופטת את השמחה כטובה מהעצב, את ההתלהבות כטובה מהייאוש, את האחדות כטובה מהבדידות?!

הרי את כל אלה ברא אלוהים כדרך עבורנו לשוחח איתו והיא מוכרת בשם "אותות", "סימנים", "רמזים" ו"סמלים".

הפתרון הלא סופי

אחד הרמזים שקיבלתי מהבורא, אשר עזרו לי לחיות מתוך שליחות, הוא הזהות הלאומית שלי – יהודייה.

אני בת לעם אמיץ, אשר מתוקף שליחותו הלאומית, העז בתוך עידן של עובדי אלילים להביא לעולם את בשורת האמונה באל אחד, להטיל ספק בה, לרדת למצרים, לצאת ממנה, לרצות לשוב אליה (לעגל הזהב). ולבסוף – לחצות את ים סוף ולבחור שוב באל אחד.

לא פשוט, אהה? ובכל זאת עשינו את זה!

אנחנו נועזים, נחושים ומוכשרים, כדי לא רק לשאת את בשורת האמונה באל האחד, אלא גם לחיות לאורה. אני לא מדברת כאן על ניהול אורח חיים דתי, אלא על חיים מתוך שליחות. כלומר, על חיים שמבוססם על קשב ישיר, אישי ויומיומי לבורא עולם ולשליחות שהוא מבקש מאיתנו לעשות כאן בכל תחומי חיינו. וזה מציף! כל כך מציף. מציף אותנו, הבוחרים בדרך זאת, כי לא פעם אנחנו מתפתים להיות בעצמנו אלוהים.

העניין הוא שזה מציף לא רק אותנו, אלא גם את כל מי שלא בעניין.

זה כל כך מציף, עד שלפעמים בא למי שמוצף מאיתנו להפליק לנו באמצעות מילה רעה, סטירה קטנה, או איזו שואה. ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, אני בוחרת לזכור את אחיי ואחיותיי, אימהותיי ואבותיי, נושאי הבשורת  החיים מתוך שליחות לדורותיהם, אשר בחרו באל אחד, נאבקו אתו, אך לרגע לא עזבו אותו באמת.

עם השנים אני מחויבת יותר ויותר להמשיך את המורשת הזאת מתוקף השליחות שלי לחיים. אני מחויבת לשאת אותה לצעד הבא שלה – להטבת הקשר האישי, הישיר והבלתי אמצעי איתו. זאת, למען הדורות הקודמים, למען בני דורי, למען הדורות הבאים ולמעני, כאן ועכשיו.

אתם שצעדתם בדרך "אל אחד" לפניי,  מזכירים לי להמשיך ולהחזיק בלפיד ולהעביר אותו הלאה בגאווה. אתם מזכירים לי שחלק מהשליחות שלי לחיים, כבת העם היהודי היא לפתח דרכים עדכניות להיות שליחה של הבורא. כאלה שמאפשרות לי להיות מוצפת ולתת לאחרים להיות מוצפים ממני, תוך כדי שאני מוגנת ובטוחה וללא צורך לשלוט באחרים וללא צורך שאחרים ישלטו בי. דרך ענוגה. דרך של להיות נשמה אלוהית בגוף אנושי, בת הבורא ולא אלוהים בכבודי ובעצמי.

יהיה זכרכם ברוך.

נ.ב: לזיהוי הצעד הבא בגילוי ומימוש השליחות שלכם לחיים, 
קבלו גישה חינמית למדריך שלי לחיים מתוך שליחות.
למדריך לחצו כאן עכשיו