כשהזהב שלנו נתפס כחצץ, לא מסתפקים במוקטן: הטעויות והתיקונים
לפניכם קטע נוסף (ולא מעובד סופית) מתוך הספר שאני כותבת בימים אלה. הוא כתוב בלשון זכר מטעמי נוחות, אך מכוון לנשים וגברים כאחד וכפי שהבטחתי, מהווה המשך למאמר האחרון שפרסמתי. דעתכם עליו חשובה לי ואקח אותה בחשבון בתהליך כתיבת הספר. לכן, בבקשה כתבו לי אותה ב"תגובה", כאן למטה – בתחתית הקטע.
ההכרה לה אנו זוכים מהזולת זהה להכרה שלנו בערך עצמינו, כי ההכרה מהזולת היא השתקפות של ההכרה שלנו בעצמנו. יחד עם זאת, כולנו מכירים את המצבים שבהם אנו מגישים "זהב" לזולתנו, אך הוא נתפס בעיניהם כחצץ. במצבים כאלה אנחנו כנראה מגישים את פרותינו לאדם הלא נכון, או באופן שאינו משרת את הטובה העליונה, שלנו, שלו ושל הבריאה כולה. אלא שאנו חווים את סירובו להכיר בפרי שהגשנו לו כזהב, כחוסר הערכה כלפינו. על כך נאמר: … "אי אפשר לתת דבר נכון לאדם הלא נכון ודבר לא נכון לאדם הנכון". לפניכם שני סיפורים מהחיים הנשזרים זה בזה, עם סוף טוב, שכולל את הטעויות הנפוצות והתיקונים המועילים. אל תפספסו את הדובדבן שבסוף…
אין צורך שכולם יכירו בערכינו, אלא רק שני הגורמים הבאים: אנחנו ואלה שנועדו להיות בני בריתנו. בני בריתנו הם בנות ובני הזוג, החברים, המעסיקים, הלקוחות וכדומה. זה עובד גם ההיפך. כדי לבחור את בני בריתנו, אחת השאלות שיש לבחון היא האם אנו חשים מוערכים על ידיהם. האם הם רואים, מבינים ומוקירים אותנו על מי שאנחנו, על דרכינו הייחודית, על מה שאנחנו נותנים לעולם ומקבלים ממנו ועל מה שמניע אותנו בחיים? כמו כן, איך אנחנו רואים ומעריכים אותם? במילים אחרות: האם במחיצתם אנו חווים את עצמינו במלא הדרינו והאם הם במחיצתנו חווים את עצמם במלא הדרם, או שאנו "מכווצים" או מקטנים את עצמינו כדי "לזכות" בנוכחותם והאם הם עושים את אותו הדבר במחיצתנו?
הכרה בערך עצמי, פירושה: ידיעה עצמית שלמה (הוליסטית), בגוף ובנשמה כאחד
הכרה בערך עצמי, פירושה: ידיעה עצמית שלמה (הוליסטית) בגוף ובנשמה כאחד. המושג "לדעת אישה" מיטיב לתאר את הידיעה השלמה הזאת, כי "לדעת אישה", משמעותו לתנות אתה אהבים בצורה מלאה. עם כל כולה, עם כל מי שהיא – ברמה הפיסית והמטאפיסית במקביל. רק אז אפשר לדעת, להוקיר ולהעריך אותה באופן טוטלי. עיקרון זה תקף גם בבואנו להכיר בערך עצמינו – עלינו לדעת את עצמינו בגוף ובנשמה כאחד.
מקובל לחשוב, שטיפוח הכרה בערך עצמי נוצר באמצעות "עבודה פנימית" של חיבור לרוח, לנשמה, ללב ולשכל. אבל הכרה בערך עצמי מחייבת גם "עבודה חיצונית" וגשמית של יצירה ומעורבות בחיים בפועל. שני הרבדים הללו נדרשים בו זמנית: הנשמתי (רוחני) והפיסי (גשמי). זאת אחת הסיבות שאני מקבלת ללימודי קריאת הילות והילינג רק אנשים שבאים עם רצון להגשים במהלך לימודיהם יעדים ממשייים (בכל תחומי החיים) ולא רק כדי ללפתח את המודעות ולרכוש כלים. עקרון זה חל הן על תלמידי מסלול התפתחות אישית והן על תלמידי מסלול הכשרה מקצועית. אם אין להם יעדים שמשלהם, שעליהם הם מבקשים להכיל את הכלים שהם לומדים אצלי תוך כדי הלימודים עצמם, הם לא באמת ילמדו, לא באמת יבינו ובטח שלא יוכלו לעזור לאחרים לדעת ולממש את עצמם.
לפעמים אנו יודעים בנשמתנו, ראשינו וליבינו, את האמת ואת הצעד הבא שלנו בנושא זה או אחר, אך כדי להיות שלמים עם הידיעה הזאת, ובכדי לממש את הצעד הבא שלנו לגביה עלינו לחוות אותה בכל חושינו – בגוף ובנשמה במקביל. כך גם בבואנו להכיר, להעריך ולדעת את עצמינו – לא נוכל לדלג על צבירת התנסויות מלמדות מהחיים, אותם נצטרך לחוות דרך הגוף שלנו והנשמה שהננו יחדיו – הלכה למעשה. אמנם, ככל שנפתח את הכלים הרוחניים שלנו יהיה לנו קל יותר להתמודד עם חוויות החיים, אך הכלים הרוחניים לא נועדו למנוע מאתנו לחוות את החיים במלואם, אלא ההיפך בדיוק. אפשר לנסות להתחמק מלחיות, אך אי אפשר באמת לדלג על "בית ספר של החיים", על האופן שבו חיינו הפנימיים מתממשים בעולם החיצוני.
הקושי בטיפוח הכרה בערך עצמי
הקושי בטיפוח הכרה בערך עצמי, מקורו בהימנעות ממעורבות מלאה בחיים. מעורבות מלאה בחיים פירושה השקעה בשני רבדי הקיום שלנו כאחד – הפנימי והחיצוני. כלומר, בחיבור אל עצמינו באמצעות "עבודה פנימית" ובמתן ביטוי גשמי לפנימיותינו בעולם החיצוני (בקריירה, ביחסים וכדומה). העבודה הפנימית מגלה לנו זרע של איזה עץ אנחנו ושתילת העץ הזה על פני האדמה בעולם הגשמי מאפשר לנו להצמיח את העץ הזה ולאפשר לו להניב פירות שמבטאים את בפנימיותנו. אי אפשר להכיר בערך עצמינו רק באמצעות עבודה פנימית או רק באמצעות יצירת פירות בעולם הגשמי, אלא באמצעות שילוב בין השניים.
אנשים נמנעים ממעורבות מלאה בחיים בשל חששם מאתגרים, התנסויות וחוויות חדשות שיפגשו בעולמם הפנימי והחיצוני. החשש מאתגרים נובע מהבנה מוטעה של האתגרים, ההתנסויות והחוויות שעברנו בעבר. לאתגרים ולהתנסויות שלנו יש תפקיד בהכרה בערך עצמי והקושי להבין את המשמעות העמוקה של האירועים הללו עבורנו, הלקח והמסקנות שהם מזמנים לנו, מעכב את האדם מלהמשיך ולצמוח ולפסוע במסע חייו באופן נועז וחופשי.
טיפוח ופיתוח הכרה עצמית – כך עושים את זה
פנתה אלי אישה, שהתלוננה על בלבול גדול לגבי עתידה המקצועי. בקריאת ההילה שערכתי לה, ראיתי שהיא אינה יודעת מה הוא הצעד הבא שלה, משום שהיא איננה מפרשת נכון את חוויות העבר שלה בתחום המקצועי. היא רואה בהם רצף של כישלונות.
כשהתבוננתי בהילה שלה ראיתי שבחייה הקודמים היא הייתה נערה רגישה ובעלת חושים חדים ומפותחים, שבהם השתמשה באופן חופשי כדי להקשיב לנשמתה וללכת אחר ליבה, אך הוריה חשו מאוימים מהביטחון הגלוי שלה בעולם הנסתר ובמקום להעריך אותה על ייחודה זה, ראו בה שקרנית, הבודה דברים מדמיונה. הם פחדו ממנה והענישו אותה.
כתוצאה מכך רוסקה במשך שנים הערכתה העצמית. את חייה באותו גלגול היא סיימה בתחושת דיכוי עצמי ועם פנטזיה שבחיים הבאים (הנוכחיים), היא תהייה "נורמלית" ולא שונה מכולם, וכך תימנע מצרות. ואכן, בחיים הללו היא מממשת את הפנטזיה שלה מחייה הקודמים. היא עשתה הכול כדי להתכחש לחושיה, סירבה להקשיב לנשמתה ומיענה ללכת אחר ליבה. היא עשתה הכול כדי להיות נורמלית "כמו כולם" וזה כלל גם טיפוח קריירה בתחום שלא אהבה, אך ענה על הלחץ שהפעילה עליה אימא ללמוד מקצוע "טוב".
עכשיו, בגיל 40, הגיעו מים עד נפש והיא לא יכולה יותר להדחיק את רצונותיה ולהתכחש לעצמה. היא מאסה בקריירה הנוכחית שלה ומחפשת שינוי. דווקא התסכול הרב בו היא שרויה פתח עבורה צוהר! וזה כנראה גם תפקידו של התסכול בחיינו.
התפקיד שלי כאן היה לברך אותה, על שסיימה ללמוד דרך הגוף את היחס הקוטבי שהיא פיתחה כלפי חושיה: בחיים קודמים היא הייתה מחוברת אליהם באופן מלא, ונענשה על כך, ובחיים האלה התכחשה להם כמעט לחלוטין על מנת לא לקבל עונש, אך העונש בא בכל זאת! התסכול והיעדר המשמעות בחייה הנוכחיים היו עונשה הגדול. היא הגיעה אלי, כי היא הייתה בשלה כעת ללמוד לחיות בשלום עם החושים שלה בתוך העולם ובאופן שיהיה בטוח ולטובה העליונה עבורה ועבור הסובבים אותה. האיזון שהיא ביקשה ללמוד היה לזהות למי היא נועדה להגיש זהב ואיך להגישו באופן שיהיה לטובה העליונה. כלפי אלו שאינם בשלים או מעונינים ואשר לא נועדו לקבל את שיש לה להציע היא רוצה ללמוד לפתח יחס נייטראלי, חומל ואוהב , גם אם אינם מקבלים אותה ואת אשר יכלה להעניק להם.
"בגוף אני מבינה" (דויד גרוסמן)
חיכיתי לשאלה הכול כך מתבקשת והיא אכן הופיעה: "למה הייתי צריכה לעבור את כל הסבל הזה ולהתעורר רק בגיל 40 כדי להכיר בערך עצמי? אני מרגישה החמצה וכישלון גדול".
השבתי לה תשובה שלא קל לשמוע ברגעים כאלה, אך זאת האמת:
"העניין הוא לא לראות את עצמינו כסיפור הצלחה או כישלון, אלא כסיפור טוב, שבו אנחנו הגיבורים הראשיים. חיינו הם מסע מופלא של צמיחה והתפתחות, העובר דרך תהליך של גילוי, ריפוי ומימוש עצמי ודרך הגשמת ייעודנו ויעדינו בכל תחומי החיים.
בסיפור הזה לא רק הסוף טוב (בהגדרה), אלא כל שלב בו נברא לטובה העליונה שלנו ושל הבריאה כולה, גם אם איננו יודעים לזהות את הטובה הזאת בכל רגע נתון. כל צעד במסע מוביל אותנו לשלב הבא. השאלה היא רק האם אנו מוכנים להתמסר לאתגרים, להתנסויות ולחוויות שזימנו לעצמינו בכל שלב בדרך, להתעמק במשמעותם עבורנו, להסיק את המסקנות שישרתו את הטובה העליונה וליישמן הלכה למעשה".
הסברתי לה, שרק עכשיו, לאחר שהיא חוותה בגוף, כלומר דרך החיים עצמם, את שני הקטבים של הנושא (קבלת עונש על הקשבה לחושיה, והימנעות מהקשבה להם, כדי להימנע מעונש) היא בשלה ללמוד להקשיב לעצמה בצורה שתהיה בטוחה לה ולסובבים אותה.
גם אני פעם הקטנתי את עצמי כדי למצוא את מקומי בעולם וגם עבורי בסופו של דבר זה לא ממש הצליח וגם לי לקח זמן ללמוד את השיעור וגם לי לא היו קיצורי דרך, כי הייתי צריכה לעבור את השיעור על ידי התנסות בחיים עצמם. את משמעות השיעור הזה עבורי, את ההתמודדות עם השיעור הזה, את מסקנותיי ממנו ואת יישום המסקנות הללו בפועל ערכתי באמצעות קריאת הילה והילינג רב חושיים (על חושיים וחושיים) שהענקתי לעצמי.
אל תסתפקו במוקטן – 5 טעויות ו – 3 תיקונים
טעות מס' 1 – ללכת נגד החושים:
בניגוד לעצת חושיי,
שלחשו לי זאת מראש,
נכנסתי לחדר קטן מידי למידתי
ושם חטאתי לגודלי האמיתי:
לרצונותיי, לצרכיי, לאהבותיי, לנשמתי.
טעות מס' 2 – להצליח להסתפק במוקטן:
כדי שאוכל להיכנס אל החדר הקטן מידי,
כפיתי על עצמי להתקפל, להתכווץ ולהידחס לשם בכוח
וכך הצלחתי להסתפק במוקטן,
כך אבד לי המוח.
טעות מס' 3 – הגדלה מלאכותית:
בטעות האמנתי
שבאמצעות כוונה ותפילה,
אוכל לנסוך בחדר הקטן מידי
אוירה מרוממת, שמרחיבה חללים וגינה,
אך לצערי,
ככל שניסיתי כל טריק אפשרי,
להפוך את חלומי זה למציאה ולמציאותי,
נבהלתי, נבלתי, נעצבתי
ועזבה אותי רוחי.
טעות מס' 4 – המחיר, אל תשלמו:
החדר,
כי קטון לא יראה את מלוא הדרי
וכששמע אותי זועקת "הצילו" לא רק שלא בא לעזרתי,
אלא שלח עלי את קירותיו, שיכבלו את גופי באזיקים ויאסרו את נשמתי
שיבואו עליי בחרבותיהם ויחללו את המנורה, שניצבת ברחבת ליבי
וישליכו אותי לצינוק.
הם צייתו.
בעקשנות מתגברת הצליפו קירותיו של החדר הקטן בעורי ואורי,
רמסו והשפילו עד עפר את רוחי
עד שנפלה, בכתה, נמוגה,
כבתה להבתי.
טעות מס' 5 – למרות אלברט איינשטיין:
למרות שאיינשטיין טען כי "לטעות זה אנושי, אך לשוב על אותה טעות זה טיפשי",
אני שבתי על אותה הטעות של הסתפקות במוקטן, ולא רק פעם אחת, אלא מספר פעמים (!) ואף במגוון וריאציות יצירתיות.
תיקון מס' 1 – הבנתי הייתה גדולה מבינתי:
טעיתי שוב, ושוב, ושוב
אך בכל פעם שטעיתי למדתי עוד טיפה על מלוא הדרי,
עד שיום אחד סיימתי את לימודי בהצטיינות יתרה
כי סוף כל סוף לגמרי הבנתי, הבנה מלאה, כי…
עם כזאת חוויה שחובקת גוף ונשמה,
פשוט לא הייתה לי הרבה בררה.
תיקון מס' 2 – יום ההתפקחות:
יום ההתפקחות שלי היה יום מיוחד,
כי באותו יום, מידת הבנתי הייתה גדולה מבינתי.
כל כך גדולה היא הייתה (הבינה),
עד כי רוחה היא בעצמה הייתה זאת
שהצעידה אותי החוצה מהחדר
והגדילה אותי במידה.
באותו היום הפסקתי להתעקש לכפות את עצמי על המציאות.
פשוט ויתרתי. ויתרתי על התאמת החדר הקטן למידתי
וזכיתי ביציאה מכלאי שלי לחופשי.
תיקון מס' 3 – העולם הפך ביתי:
מחוץ לגדר התיל ומעבר למגדל השמירה
של החדר הקטן מידי במידה
קבל את פני העולם כולו
במלוא הדרו
מאותו היום העולם הפך עבורי
לא רק לחדר מרווח בבית מתוק עם חצר וגינה
אלא לווילה, לרחוב שלם, לשכונה, לעיר
לארצות, ליבשות, לימים ולילות
מאז אני רוקמת לי חופשי
רק מה שבאמת מתאים
לגודלי, למידתי
ולמלוא הדרי
מאז העולם הוא סוכת שלומי
אם טרם קבלתם את סדרת הטיפים שלי למימוש אהבות אמתיות לחצו כאן עכשיו והתחילו ממש ברגע זה להשקיע במימוש אהבותיכם האמתיות בכל תחום.
בבקשה הגיבו לקטע כאן למטה
ואם אהבתים, אנא לחצו כאן על סימן הF ושתפו אותו בפייסבוק
תודה וחג שמח,
רונית
22 תגובות לפוסט “כשהזהב שלנו נתפס כחצץ, לא מסתפקים במוקטן: הטעויות והתיקונים”
אני לשבועיים האלה לקחתי על עצמי דירה – וילה. עם כלב וחתולה לשמור עליהם לתקופה.
ביום הראשון התלהבתי נורא, כל כך גדול וכל כך הרבה פינות מחבוא, אפשר לשבת ולמדוט וליהנות.
ביום השני, בערב, התבוננתי אחורה וראיתי כמה הספקתי.. להשקות את הגינה ולקבל את המטפלת שעוזרת בבית, גננים שבאים לטפח והשקיה של הצמחים, טיטוא וכביסה וכלים וארוחה וטיולים….
הייתי המומה כמה הספקתי…
התגעגעתי הביתה, לפינת חדרי ולכלבות שלי, החלטתי לנסוע לביקור.
הירח הופיעה מולי בשמיים וקרץ לי, כיוון את דרכי הביתה… "בכיוון הירח!!" שרתי לעצמי ברכב.
בבוקר התעוררתי בזולה שמצאתי לי בוילה, החתולה מייללת להיכנס לאכול והכלב מתחנן גם הוא..
ופתאום הבנתי שהכנסתי את עצמי למקום גדול מידי..
גדול מידי למיימדי, גדול מידי לצרכיי, גדול מידי בשבילי……
יותר מודעת לגודל ולמה אני מחפשת, באיזור ואם אני מוכנה לעבור לגור לבדי..
מודה על שאת המורה שלי, שברגעים כאלה אני שומעת אותך בראשי אומרת "טובה עליונה", ושאת מזכירה לי את זה בבלוג שלך.
מאוד מאוד אהבתי את מה שכתבת..
וואו……..!
ענבל
עינבלי,
תודה על השיתוף הכל כך מדויק
שמזכיר לי לרוץ ולהשלים את כתיבת הקטע הבא בספר
המרחיב על איך עושים את הבחירה בטובה העליונה:
קריאת הילות ל3 האפשרויות שעומדות בפנינו – צניעות , יהירות וענווה.
תודה שעודדת אותי וכך לקחת חלק בכתיבת הספר
חג שמייח
ולהת' בקרוב
רונית
אני כבר מחכה להשתעשע עם הרעיון הזה, לקרוא הילה לשלושת האפשרויות…
הולכת לפנק את עצמי בפררו רושה…
מחכה למפגש
אני
תודה על התאור המאד מדוייק שנראה היה לי תוך קריאתו שכתבת עלי ממש,
קירות חומות עולמי כל הזמן מראים לי שאני לא בדרך הנכונה לי ששכחתי מדוע באתי לעולם,ושאני מטפלת באחרים יותר משהם צריכים ועל חשבון טובתי העליונה,(זה אפילו קרה לי אתמול)
לפעמים אני נזכרת מעט ומנסה לעשות צעדים קטנים,
אני בן אדם חזק,בעלת כישורים,לומדת,תומכת באחרים ובעבורי אני ממש חסרת ישע,
אשמח מאד לקרוא את הספר ואני מקווה שאפיק ממנו לקחים,אני מקווה שיהיו בו "מסלולי"
תיקון ,
דרך אגב הייתי בערב שערכת לפני כשנתיים בפרדס חנה,עם תלמידים שסיימו,והיה מעניין,
תודה על כל מה שאת נותנת ושתהייה לנו השנה הבאה עלינו שנת שינוי ותגליות עצמיות.
היי רונית ,
את כותבת בצורה נפלאה ומרגשת !
מאוד התחברתי למה שכתבת, אני מאמינה שההבנות והתובנות מרפאות את נפשנו במידה כזו או אחרת,ולהבנות הללו יש רבדים ועומקים שונים וזה מדהים לזהות את אותם רגעים שההבנה שלך מתחדדת והדברים נעשים בהירים יותר.
ויש קטע שאני מאוד אוהבת ונוהגת לומר אותו,הוא לקוח מקלפים שנקראים פנימאליים " אלוהים יקר, עזור לי לפגוש אנשים שירצו לקבל ממני בשמחה את מה שאני באמת רוצה לתת. עזור לי לפגוש אנשים שירצו לתת לי את מה שאני באמת רוצה לקבל. ובעיקר עזור לי להתאפק ולא לתת לאנשים שלא ביקשו ממני עזרה .בתודה מראש תושבת ותיקה על כדור הארץ"
תודה ששיתפת אותנו במאמר הנפלא.
עינבל רבאל
היי רונית,
מאוד מרגש ומרומם לקרוא מה שאת כותבת ….
הכתיבה קולחת ומרתקת ונותנת תובנות מאוד ברורות על דברים חשובים.
הקטע בהתחלה שמתחיל ב- " אין צורך שכולם יכירו בערכינו, …." היה לי קצת קשה ל"עיכול" כי החיים מלאים מפגשים יומיומיים עם אנשים זרים שכל אחד מהם יכול כהרף עין להפוך לחבר קרוב או לאוהב/אהוב והשאלה מי מכיר בערכי ומי לא יכולה להוות מחסום או גורם מעיב מאוד משמעותי בהערכה של קשרים. החיים לימדו אותי שבכל אחד יש ערך, שלעיתים נחשף מהר ובקלות ולעיתים צריך קצת או יותר לחפור … אבל היכולת להסתכל על כולם בגובה העיניים יוצרת אינטראקציה מחברת כמעט עם כולם. לסנן אנשים לפי איך הם מעריכים אותנו נותן במה להרבה כאלה שנותנים מחמאות שווא, שמחייכים חיוכים לא אמיתיים …. ובנוסף לזאת ביטויים של הערכה הינם נדירים יותר אחרי 20 שנות נישואין שאז מקבלים את הדברים כיותר ברורים מאליהם …. והחיפוש של ההערכה יכול ליצור תחושות שליליות שאינן במקום ….
לגבי עצמי –
יש לי בתוכי הרבה פעמים התמודדות בין מה שאני מרגיש שאני רוצה לבין מה שנכון לעשות … אני לא מצליח ליצור את החפיפה בין השניים ולכן תמיד נוטה לעשות את מה שנראה לי "נכון לעשות" (משהו כמו הטובה העליונה) . עקב כך נוצרה אצלי דה-לגיטימציה חזקה לרגש הפנימי שלי, שקיבל בעיני דמות של אגואיסט, נהנתן ועצלן …. ולכן אני לא מזדהה איתו, למרות שיש לי תחושה ששם יש את כל ההנאה ….
נכון להיום, לאחר שממש הגשמתי את כל מה שפינטזתי בחיים (בדרך ההיא של "מה נכון"), נותרתי אדיש וחסר רצון, חסר מניע …. נראה לי שאיבדתי את עצמי, אין לי אהבות שאני רוצה להגשים, סתם התנהלות יומיומית די אקראית. עד כדי כך שנראה לי שהדבר הנכון היחיד שאני יכול לעשות זה "לפתוח קלף חדש" לעזוב הכל ולהתחיל מחדש ….
מה היית ממליצה לי לעשות?
בהצלחה עם הספר !!
רון.
תודה רונית על הפוסט. הוא לחץ אצלי בדיוק על הכפתור המאוד רגיש כבר תקופה ארוכה. כל כך מורכבת העבודה על ההכרה השלמה לגמרי בעצמי. בלי הטיות של התנסויות עבר וקילפות חיים שמסתירות ולא מאפשרות לזהות האמיתית לבצבץ ולהיות. מישהי הזכירה לי לא מזמן שיר של נורית הירש ששרה חווה אלברשטיין שמדייק גם הוא את הנושא ואני מצטטת:
לסבי ישנה חצר ועץ אחד מופלא בה
אין כמוהו בעולם כך אומר לי סבא
לא פירות עליו צומחים כי הרי ממילא
הפירות סופם לרקוב מי צריך את אלה?
זהו עץ של כוכבים מאירי עיניים
שם צומחים הם וגדלים כמו על השמיים
כשמראים לו תפוחים, כל תפוח דוב הוא,
הוא מראה את כוכביו ואומר: מה טובו.
הוא אוסף את כוכביו ויורד העירה
ביריד למכור אותם עשרה בלירה
בואו, בואו אנשים זוהי שעת הכושר
כוכבים תקנו בזול ותזכו באושר.
וקהל גדול סביבו צוחק ומתבדח
סבא, למה לא תמכור גם חצי ירח?
וכולם קונים חוטפים גזר צנון ואורז
אבל חופן כוכבים? לא, תודה, אין צורך.
מסתכל בהם הסב ונפשו נרגשת
עיניהם ודאי עיוורות ואוזנם חרשת
הביתה שב הוא עם סלו בלא טיפה של עצב
האוצר נשאר אצלו ואצלם הכסף.
לסבי ישנה חצר ועץ אחד מופלא בה
אין כמוהו בעולם כך אומר לי סבא.
תודה רונית, על הקטע היפה מספרך המתגבש.
אכן, רק אנחנו הסוהרים של עצמנו, ורק אנחנו יכולים לשחרר עצמנו לחופשי.
לי נראה שזה תהליך שעובד כמו ספירלה, כי בכל פעם אנחנו עשויים ליפול לבור הכלא בעקבות נסיבות אחרות. עד שייפחתו הרגעים בהם נתלה את כוחנו ועוצמתנו בתגובותיהם של אחרים, נשתחרר מאמונות שאולי אימצנו בתור ילדים כתגובת הגנה ונדע את כוחנו האמיתי מבפנים.
לפעמים הכוח האמיתי יגיע רק אחרי שנדע את הכאב עד תומו, נסכים לחבקו, להקשיב לו.. עד שיתעודד ויחזור להכיר בעצמו וביופי של הרגע והחיים.
נגה פלג.
משתפת אתכם בהרהוריי תוך כדי קריאה:
"המשמעות לחיים חייבת להיות תרומה, עניין באחרים ושיתוף פעולה" (אדלר).
כלומר, המשמעות האישית היא פועל יוצא מעשייה.
ילדים שמקבלים הכרה והערכה על פועלם מרגישים שייכים ומוכנים להמשיך להועיל, לתרום ולשתף פעולה.
הדימוי העצמי שלנו נבנה בתחילת החיים מההד אותו אנו מקבלים מהורינו.
אנו מפנים אותו, מרגישים בעלי ערך ומכאן צומח הביטחון לפעול בעולם הפיזי.
במילים אחרות, עידוד על עשייה פיזית, מעצים ומקנה תחושת ביטחון של "אני יכול".
אדם שסומך על עצמו פנוי להציג לעצמו יעדים ולפעול להשגתם.
ו… קריאת תהליך ההתפתחות שלך רונית מזכיר לי את שינוי בחמישה שלבים. מוכר?
מיד אעביר לכם, עינת גבע, מכון אדלר.
שינוי
מתוך ספר המתים והחיים הטיבטי-סוגיאל רינפוצ'ה
קטע מתוך פרק 3 –העוסק בהתבוננות ושינוי. שם הקטע: "אוטוביוגרפיה בחמישה פרקים"
1. אני הולך ברחוב
במדרכה יש בור עמוק,
אני נופל לתוכו.
אני אבוד…אני חסר – ישע
אין זו אשמתי.
לוקח לי נצח למצוא דרך החוצה.
2. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני מעמיד פנים שאיני מבחין בו.
אני נופל לתוכו שוב.
אני לא יכול להאמין ששוב הגעתי לכאן.
אבל אין זאת אשמתי.
ושוב לוקח לי נצח לצאת.
3. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני רואה אותו.
אני נופל לתוכו בכל זאת
כוחו של הרגל.
עיני פקוחות. אני יודע היכן אני
זוהי אשמתי
אני יוצא מיד.
4. אני הולך באותו רחוב.
במדרכה יש בור עמוק.
אני מקיף אותו.
5. אני הולך ברחוב אחר.
(עינת גבע, יועצת משפחתית)
מחוץ לבית – בונים בית חדש.
ובאויר גלעד שליט שיבוא לסוכה .
והכל יחזור לטובו.
מה טובה סוכתך.,ובארבעת המינים אתרוג מאתגר ,
לולב לב מלבלב ,
ערבה עצובה
ויש לה בני ברית,
ועיני ההדס רואות הכל
היתחברות ואחדות
רוח יצירה , יציבה, מחשבות ופיוט .
חג סוכות שמח.
דורי
הי רונית. אני אוהבת מאד את דרך הכתיבה שלך. אהבתי במיוחד את הדרך שהצגת את 5 הטעויות ו 3 התיקונים. נזכרתי שפעם טענתי בכאב על שעלי ל"השאיר חלק ממני" מחוץ לדלת ביתם של כמה מיקירי כדי להתקבל על ידיהם.מה שהבנתי שעלי להתמקד בטובה העליונה ובחלק הענוותי שאני רוצה להציג בפניהם והשינוי היה מעורר פליאה. בחוויה שלי ובתקשורת שלי איתם.
הכרה בערך עצמי בשבילי היא מצד אחד להכיר את עצמי לעומק ברבדים שונים (עבודה פנימית)ומצד שני את להכיר את עצמי לעולם ובעולם- מלשון להפוך למוכר-ידידותי, התגשמותה של פנימיותי בעולם הוא הביטוי הגשמי.בנוסף, אני מהרהרת: ערך של דבר ניתן למעשה בהשוואה למשהו אחר. לדעת ערכו של דבר ביחס…to value ורק ביטוייה של הפנימיות בחיצוני-בעולם מאפשרת זו.המידה הנכונה-הענוותית בחברתם של בני בריתי מחזקת את הערך העצמי.
שלום רון,
תודה על הביקורת הכנה לקטע שכתבתי כאן, על השיתוף הפתוח לגבי מצבך האישי ועל שאלתך הנוקבת. מהביקורת שלך אני לומדת שיש בילבול גדול לגבי נושא הטובה עליונה וכי עלי להרחיב בספרי על הנושא.
בתשובה לשאלתך:
אני אומרת שלום לנשמה שהינך ומתבוננת בשאלה שלך באמצעות קריאת הילות רב חושית (על חושית וחושית) מרחוק וזה מה שאני רואה:
במהלך התקופה בה ממשת את חלומותייך ואת יעדייך (בעבר ועד היום) התייחסת לחיים בגישה מפרידה ולא מאחדת שמוציאה אותך מהכלל ולא מאפשרת לך למצוא את מקומך ותרומתך בתוכו.
זה היה אתה המשיג, הכובש, המצליח מול החיים או העולם. ואכן, ניצחת את החיים וכבשת את כל מה שרצית. כך הוכחת לעצמך שאתה מוכשר, מסוגל ושורד. שלב זה בחיים שלך היה הכרחי למי שאתה היום ולמי שתבחר להיות מחר. עשית זאת מכיוון שהייתה זקוק לחזק את האמונה שלך בעצמך – שאתה יכול.
עכשיו, משיש לך את האמונה בעצמך ובמסוגלות שלך, אתה יכול סוף סוף לזנוח את משחק המקדים – משחק הכיבוש להשתתף במשחק האמיתי על הפלנטה – מימוש עצמי.
עכשיו, לאחר שכבשת את מנת העולם שרצית, אתה, תודה לאל, לא מוצא עוד טעם בכיבוש ובהשגיות ומשם נובעת תחושה הריקנות, מזל טוב!
על זה אמר ישוע (ישו): "מה אם כבשת את העולם ואיבדת את נשמתך"?!
הכיבוש הוא אנוכי, לא מכיוון שהוא אכזרי, אלא מכיוון שהוא ממוקד בשאלה מה יהיה טוב לאנוכי – לי, ולי בלבד. לשלב הכיבוש יש מטרה – ללמד אותנו את הכוח והמסוגלות שלנו, אך לשיעור זה יש גם מחיר, כי הכיבוש מפריד ולא מאחד. זאת בשל עיבוקו בפרט ובפרט בלבד ועדין לא בפרט כחלק מהשלם.
לעומת זאת, מימוש עצמי, ממוקד בשאלה מה יהיה נכון וטוב לעצמי, לשאר הברואים ולבריאה כולה בו זמנית וזאת הטובה העליונה. זאת הרואה את החיים ואת האנושות כריקמה אחת שלמה שבה כולם משפיעים ומושפעים מהיחסים זה עם זה. זאת גישה של שירות, של מילוי תפקידך בעולם ואתה נמצא כעת בשלבים הראשונים של ההכירות איתה.
לא סתם אתה מרגיש לא בנוח עם המשפט שכתבתי כאן למעלה "אין צורך שכולם יכירו בערכינו". כי כשפועלים מהטובה העליונה אז נותנים רק את מנת חלקינו ומקבלים רק את מנת חלקינו, לא פחות ולא יותר. זה ניקרא ענווה ודיוק.
זאת אומרת, שעל מנת לתת את מנת חלקינו ולקבל יש להבין שאין לנו צורך בהכל, או לקבל מכולם ואין צורך שניתן לכולם, אלא רק לאלו שזאת שליחותנו לתת להם ורק אלו שמתוקף שליחותם הם אמורים לתת לנו. כלומר, אין לנו צורך ב1001 מערכות יחסים זוגיות, די באחת מתאימה. אין צורך ב1001 עסקים ומעסיקים, או חברים, די בקומץ שנכון לנו. הרצון שכולם יהיו חברים, לקוחות, או בנות זוג הוא רצון כובש ולא מממש.
אבל מי אני שאגיד, המציאות מדברת בעד עצמה, הבט מסביב וראה בעצמך: לא סתם אנשים נישאים לבין או בת זוג אחת בלבד, לא סתם לא כל אוהבי החומוס אוכלים אותו במקום אחד – כל אחד והחומוסייה שלו, כל אחד והזוגיות והלקוחות שלו וכן הלאה.
על כך אומרת חווה אלברשטין בשירה:…" לא תוכל לאכול את כל האוכל שבעולם וזה בגלל שתשביע…לא תוכל לשתות את כל היין שבעולם מאותה סיבה…"
במילים אחרות, רון, נראה שסיימת שלב בחייך ואתה בשל לשלב הבא. אתה בשל להתחיל לשאול את שאלת השאלות: מה היא תכלית חיי? ואתה בשל ללמוד לענות עליה דרך העיסוק ב4 תת השאלות הבאות: מה היא מהותי, מה הוא ייעודי, מה היא שליחותי ומה היא זכותי בכל תחום בחיי, מקריירה ועד זוגיות. הרחבה על הנושא תמצא במרכז הטקסט הבא:http://www.the3i.co.il/?page_id=1732
בהצלחה בהמשך דרכך
ושוב תודה על המשוב ועל השאלה
באהבה
רונית
הי רונית
קראתי את הקטע ששלחת בענין רב. מצאתי בו דברים מאירי עינים. מסכימה עם מרביתם. ובכל זאת על פי
התנסותי אני יודעת שיש מצבים בחיים שלמרות האמונה בכוחך וכשרונותיך ולמרות המוכנות להאבק על דרך חיים שאת מבקשת לעצמך יש מצבים בהם החיים כפי שהם מציבים גבולול ומשוכות שלא נתן לעברם.
אני מאמינה שהרוח אולי חזקה מן הגוף. אך זהו הכלי שאמור לשרת אותנו בעולם שלנו ולו מגבלות משלו.
אשמח לשמוע תגובתך בנדון.
בברכת חג שמח
אילנה
שלום רונית ותודה רבה על מאמר זה שלך – הוא מראה מדוייקת לשיעורים שאני עוברת ממש עכשיו….
אשמח באם תוכלי להרחיב הסבר בעניין הויתור שכתבת עליו ב- "תיקון מס' 2 -יום ההתפקחות" .במסע הפרטי שלי אני עדיין לגמרי לא מבינה מה זה הוויתור הזה .
האם תוכלי להרחיב על כך ?
בתודה מראש, וחג שמח,
מרונית
רונית,
תודה על הפוסט המעמיק ומעורר ההשראה, וגם לכותבי התגובות שהעשירו את הדיון אפילו יותר. הנסיון שלנו ואתו החכמה מרכב מהתנסות. ילדים עושים הכל כדי שהוריהם יקבלו ויאהבו אותם כי זה צורך ראשוני של כל ילד. כמו לנשום אויר, לשתות מים, לאכול. בדוגמא שהבאת אשה ויתרה על הערכת מתנותיה כי הוריה ראו בהם "מוזרות". כל-כך הרבה ילדים מוותרים על עצמם למען אהבת הוריהם. לפעמים, כשילד גדל ומתפכח הוא מוותר על אהבת הוריו, במיוחד אם בנוסף להכחשת הכשרון ודיכוי הייחודיות של הילד פגעו בו באופנים נוספים.
מה שמוזר הוא: למה ילדים מסויימים, בעלי כשרונות ייחודיים, נולדים להורים שלא מסוגלים להכיל אותם? זה מוזר!
מה התכלית של חוסר ההתאמה הזאת?
איך ילד שכל-כך זקוק להערכת הוריו יכול לבחור את הבחירה ה"נכונה" מבחינת המסע שלו – לבחור להיות הוא עצמו, אם אין מי שמעריך, מעודד, רואה אותו בכלל?
איך ההתנסות האומללה הזאת תורמת למסע הנשמה?
ואיך אנשים שלא מגיעים למורה רוחני וקורא הילות יכולים לעבור את המשוכות האלה בדרך אל עצמם?
זה נראה לי כמו לנהוג בעיניים קשורות.
אין שום סיכוי להגיע בשלום אל היעד.
תודה רונית על הקטע המבורך…כל מילה פנינה,הקטע הינו
יהלום מלוטש שמאיר את נשמתי באור הבריאה…הינך מורה בחסד עליון,נהנתי ללמוד במחיצתך וכמובן נהנית אני לקרוא את מאמרייך תודה על ההשקעה והשיתוף שנוגע ללב,מעריכה אותך מאוד,חג שמח וגמר חתימה טובה אלקה.
רונית היי,
כדי לקרוא את מה שכתבת כאן כיביתי את הטלויזיה כדי שאוכל לקרוא בשקט ובריכוז את כל מה שכתבת. ואני מוכרחה להגיד לך שאני המומה ונפעמת לנוכח הדברים שלך כי (וסליחה על מה שעשוי להישמע כשחצנות, אבל זאת האמת) את כתבת עליי!! את תיארת אותי מילה במילה, אני פשוט בשוק! אני כותבת לך בלי לחשוב אפילו, את מתארת אחת לאחת את הסיטואציות שאני עברתי בחיים, והיום אני מבינה כמה הקטנתי את עצמי למרות שתמיד ידעתי והרגשתי את השונות שלי מאנשים אחרים.. היום ברור לי שאני חייבת לפרוץ החוצה להרשות לעצמי להיות בגודל הטבעי שלי, ואכן אני עושה צעדים גדולים למען ההתפתחות שלי. אני כל כך אשמח אם תסכימי לקרוא את ההילה שלי, לחוות דעתך לגביי, להגיד לי מה דעתך על הכיוון שבחרתי, כי הכיוון הוא בהחלט עזרה לזולת.
אני פשוט בהלם מהכתבה הזאת שלך כאן ומאחלת לך את כל ההצלחה וירבו אנשים כמוך שנועדו לעזור ולהפיץ את האור בקרבנו.
חג שמח, אילנית 🙂
גילה שלום,
לדעתי, זה לא שילדים מסויימים נולדים להורים שאינם מסוגלים להכילם … זה תמיד המצב – כל ההורים בונים אצל הילד את התודעה שלהם (שבהכרח אינת מתאימה לילד באופן מלא אך מכילה מרכיבים כאלה ואחרים שמשמשים לילד בסיס של היכרות עם העולם הזה), והילד בהתבגרותו משיל, מעצב, משנה ונבנה בהתאם לרמה בה הוא מגלה את עצמו ואת העולם …..
תמיד מגיעים בשלום אל היעד … ככה בנוי העולם …. השאלה היחידה היא כמה גילגולים זה ייקח .. 🙂
לפי המדרש היהודי הנשמה בוחרת את החיים שיש לה בעולם הזה בהתאם לתיקון אותו היא צריכה ….. זהו עולם של עבודה, עבודת התיקון ולא של נהנתנות …. ולכן העובדה שמרגישים קשה ולא טוב היא גם טובה בכך שדוחפת לשינוי והתפתחות ….
וואו !!! כל כך חזק רלוונטי , מדויק , פשוט ועצמתי.
חובה לקרוא כל יום
תודה 🙂
רונית שלום.
אני מניחה שבדומה להרבה אנשים שקוראים את הפוסט כרגע, גם לי יש תחושה שהוא הגיע בדיוק ברגע הנכון, ואני מאמינה שלעולם זה לא במקרה, שהרי "אי אפשר לתת דבר נכון לאדם הלא נכון ודבר לא נכון לאדם הנכון"….:)
מעניין שהיום שלי נפתח, כאשר נתקלתי בתיבת המייל שלי במשפט " את החיים צריך לחיות במבט קדימה, אבל מבינים אותם כאשר מסתכלים לאחור". (מארשה גראד)
והמשפט הזה הזכיר לי את סיפור המורשת שהזכרת בשיעורים שלך. בהמשך היום נתקלתי בהרצאה של סטיב ג'ובס, עליו השלום, שאמר כמעט את אותו הדבר – רק באנגלית:
"you cant connect the dots looking forward, you can only connect them looking backwards
(משפט זה נאמר בהקשר לכך שבעברו לקח קורס בעיצוב פונטים, סתם מתוך סקרנות אישית, וללא מטרה מסויימת, ורק לימים הבין כמה זה תרם לו לעיצוב ממשקי המקינטוש עליהם עבד, כעשור לאחר מכן..).
וכעת, בסוף היום- אני מגיעה לקרוא את הפוסט שלך ומקבלת חיזוק נוסף להבנה, שעל מנת להבין מי אנחנו רוצים להיות, עלינו לא פעם להסתכל אחורה, על העבר שלנו, לספר לנו את סיפור המורשת שלנו. לספר אותו כסיפור הצלחה, מתוך אמונה שכל מה שעברנו על הדרך, גם מה שפחות אהבנו והיינו רוצים לשנות- נמצא שם כי זה חלק מהדרך שהיינו צריכים לעבור, כדי לחשוף שלב אחרי שלב את מהותנו, ייעודנו ושליחותינו האמיתית בעולם. במשך שנים ניסיתי לשנות "כתמים" כאלו ואחרים בעברי ולהתייסר על כך שאיני יכולה לשנות אותם. היום אני מעריכה כל כתם וכתם, ומקבלת אותם בהבנה שאלמלא אותם "כתמים", לא הייתי מי שאני היום. היום במבט לאחור אני מצליחה לחבר את רוב הנקודות, כדברי סטיב, ולתת לכל אחת מהן משמעות בדרך שעברתי.
כמו-כן מאד התחברתי לדברים שאמרת לרון על כיבושיו, ועל כך שהם אלו שעזרו לו לקבל
הערכה עצמית. גם אני רק אחרי שנים של "כיבוש פסגות", הגעתי לריקנות שהובילה אותי לחפש את האהבה האמיתית שלי בחיים (יש לומר אהבות..:). אז המון תודה על כך שהיית שם ברגעי הריקנות הללו- ומילאת את החלל הזה בהמון השראה, אומץ ותעוזה "להפסיק עם המשחק המקדים", ולהתחיל לעשות אהבה!…:).
(סליחה, לא לעשות, כי אהבה לא עושים, אמרת פעם…. אהבה…… מתנים?!)
שיהיה חג שמח…
הכתוב פשוט ברור ומרומם רוח, פרדוכס: ניתן להבין ברבדים ובעומקים שונים. נוגע בכל נימי נפשי, מעודד ומלהיב לצמוח לצמוח ולגדול, קוראת שוב, רואה את ההילה של מי שמנהיגה ללכת בדרך ללא פשרות. מתלהבת ומאמינה שאפשר להגיע להיות אחד. לחיות חיים מלאים בעולם. לממש בענווה במתוך בהירות עוצמה והתמסרות את שליחותי. מחכה לספר! וואו… יישר כוח להמשך כל הפעילות, הכתיבה, הלימוד, ההדרכה, בברכת שנה טובה, אוהבת, לילך