קריאת הילות – להביט דרך המראה והחלון במקביל

מאת: בשעה 6:23 am נושאים: מאמרים

היכולת לקרוא הילות ולהעניק הילינג לעצמנו ולזולת מורכבת משורה של מהלכים פשוטים, קסומים וממוקדים. אנשים שבוחרים לבצע את המהלכים הללו בהתמדה זוכים להתחבר ליכולות אנושיות טבעיות, הטמונות בכל אדם מבטן ומלידה. אחד המהלכים הללו כרוך בבחירה לשנות את זוית ההתבוננות שלנו, כך שבמקום להתבונן רק החוצה (על הזולת בלבד), או רק פנימה (על עצמנו בלבד) עלינו לבחור להתבונן על עצמנו ועל הזולת בו זמנית. אפשר לדמות את זוית הראיה הייחודית הזאת להתבוננות במראה ומבעד לחלון במקביל. כעקרון, את הבחירה הזאת, כל אחד מאתנו יכול לבצע. אבל מי מכם מוכן לנהל  כך את חייו, על בסיס יומיומי? קריאת הילות והילינג איננה מתנה המבליחה מעת לעת בחיינו, אלא אורח חיים. עוד על כך במאמר  שלפניכם, פרי עטו של בן זוגי, אלישע וולפין, לכבוד תשעה באב – את אחי אנכי מבקש (יוסף התמים לאיש המסתורי) – מחשבות לקראת תשעה באב, המתאימות לכל ימות השנה:

בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ  בעקבות חטא המרגלים (וחרב הבית) בית המקדש (בראשונה ובשנייה) בית המקדש השני (ונלכדה ביתר) המעוז האחרון של הלוחמים במרד בר כוכבא (ונחרשה העיר) ירושלים, לאחר דיכוי מרד בר כוכבא. (משנכנס אב ממעטין בשמחה. משנה מסכת תענית פרק ד משנה ו).

אנחנו לקראת סיומם של "תשעת הימים". היום תשעה באב. אשכנזים רבים נוהגים מנהגי אבלות מא' באב ועד ט' באב, הספרדים ממוצ"ש שלפני ט' באב ועד ט' באב. מנהגי האבלות כוללים הימנעות מגילוח, מאכילת בשר, רכישת בגדים חדשים, המחמירים אף אינם מתקלחים, לא מכבסים את בגדיהם, ונמנעים מכל שמחה ועונג שהם. בתשעה באב צמים מהשקיעה ועד צאת הכוכבים שלמחרת (כ – 52 שעות). השנה תשעה באב יוצר בשבת ואסור להתאבל בתשעה באב, אפילו לא על אהוב קרוב, ולכן הצום נדחה ל י' באב (מתחיל במוצ"ש).

עבור רוב הציבור, בודאי החילוני, אבל גם המסורתי, לתשעה באב יש במקרה הטוב משמעות היסטורית, ומעט מאוד חשיבות רגשית.
ייתכן וכך ירגישו צאצאינו בעוד לא יותר ממאתיים שנים ביום השואה! על גירוש ספרד, שארע לפני מעט יותר מ – 255 שנה, ושהיה מאורע היסטורי נוראי, מישהו עוד מתאבל? (יש המעמיסים אותו, ובצדק, לרשימה הארוכה של האסונות שאירעו את אבותינו בתשעה באב).

בימים אלו ידברו הרבה על עניינים הקשורים בשנאת חינם, שכן חז"ל קבעו שהמקדש חרב בשל שנאה ותככים פנימיים. אוי… כמה מוכר. כמה יהודי. כמה עכשווי!
ואנחנו סופקים כפיים ומקוננים על השנאה שהייתה פעם, ועל המחלוקות שיש בינינו היום, ונשבעים שלא לחזור על הטעויות של אבותינו, ומיד שבים למה שמוכר לנו כל כך: המחלוקת והפלגנות. לא שאנחנו שונאים, חס וחלילה! הם שונאים! הדוסים, השמאלנים, הימנים, הרפורמים, הבית"רניקים. אנחנו לא, חס וחלילה. הם. רק הם.

אנחנו לא שונאים את מי שמסרב לשאת בנטל ולשרת בצבא ומתעקש "למות (רק) באוהלה של תורה";
אנחנו לא שונאים את מי שמוליד ילדים רבים ואז חי מקצבאות ילדים, על חשבוננו, בעוד אנו
קורעים תחת נטל המיסים והשירות כדי שבעוד כמה שנים הם יהיו כאן הרוב;
אנחנו לא שונאים את השמאלנים-עוכרי-ישראל, שמוציאים דיבתנו רעה בעולם;
אנחנו לא שונאים את המתנחלים-הימניים-הפשיסטים, המשחיתים את החברה הישראלית ומובילים אותנו למדינה דו-לאומית;
אנחנו לא שונאים את נוער הגבעות ו"תג מחיר", המזכירים לנו את הסיקריקים ההזויים ממצדה;
אנחנו לא שונאים את התל אביבים המפונקים, שחושבים רק על עצמם ומנותקים משאר המדינה;
אנחנו לא שונאים את האנרכיסטים שגנבו לנו את המחאה הטובה;
אנחנו לא שונאים את הטייקונים שמסתפרים חופשי על חשבון הפנסיה שלנו;
אנחנו לא שונאים את המושחתים שמשחיתים לנו את הנוף ומתעשרים על חשבוננו;

השנאה לא החלה בימי בית שני, ולא עם הקמת המדינה. היא התחילה בהתחלה. ספר בראשית, תחילתו, סופו וכל מה שבאמצע, הוא סיפור מתמשך של שנאה, ולא סתם שנאה, אלא שנאת אחים: "את מוצא מתחילת ברייתו של עולם ועד עכשיו (ש) האחין שונאין זה לזה: קין שנא להבל והרגו… ישמעאל שנא ליצחק… ועשו שנא ליעקב… והשבטים [בניו של יעקב] שנאו ליוסף… " [מדרש תנחומא, פרשת שמות, סימן כ"ד]. וגם בספר בראשית השנאה נגמרה בגלות. גלות מצרים. ר' שמעון בר יוחאי כבר הפך את שנאת האחים הזו להלכה, כשאמר: "הלכה בידוע שעשו שונא ליעקב" [ספרי במדבר, פסקה ס"ט]. וכך, את מה שהחל כקנאה בין אחים על אהבת האב/האל, הפכנו לימים לחוק אלוהי, ומשם זה התגלגל בתודעה שלנו לשנאה נצחית בין העמים (ישמעאל הוא הרי בני ערב והאסלאם, ועשו הוא אבי רומא והנצרות).

לא ייתכן שספר בראשית בא להצדיק שנאת אחים או לנבא את שנאת הגויים לישראל. אולי ההפך הוא הנכון. המקרא איננו בשום פנים ספר היסטוריה. יש הבדל מוחלט בין הסיפור שלנו לבין ההיסטוריה שלנו (אמנם סיפורו של אדם עלול להפוך גם להיסטוריה שלו). כדרכו של המקרא, הוא שם לנו מראה מול עינינו, מראה אלגורית, כאומר לנו: הביטו! ראו את עצמכם. ראו מי הפכתם להיות: קנאים אתם. שונאים אתם לאחיכם.

אבל שנים אנחנו נופלים בפח: במקום מראה אנחנו רואים זגוגית, במקום את עצמנו אנחנו רואים חלון, ובטוחים שדרך החלון אנחנו רואים את האחר: את קין חמום המוח; את ישמעאל המצחק; את עשו הציד הנקמני; את אחי יוסף הקנאים. את האחר אנחנו רואים, את הרע ששם בחוץ, ואנחנו לומדים לשנוא אותו, לתעב אותו, ומגדירים אותו כרע האולטימטיבי. וכאן נפלנו בפח. ראינו בסיפורי האבות חלון ולא מראה.

אבל אז בא ספר שמות והופך את הקערה על פיה. אנחנו שבים למדרש שלעיל, ועוברים אתו מספר בראשית לאחים הראשונים בספר שמות: "מי יתנך כאח לי (שיר השירים ח, א)?", שואל המדרש, "…כאיזה אח אמרו ישראל? כמשה ואהרן, שנאמר: 'הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד' (תהלים קל"ג א) , שהיו אוהבים זה לזה ומחבבים זה לזה. שבשעה שנטל משה את המלכות ואהרן כהונה גדולה לא קנאו זה לזה , אלא היו שמחין זה בגדולת זה וזה בגדולת זה' [מדרש תנחומא, פרשת שמות, סימן כ"ד].

יש שתי אפשרויות לפחות להבנת המדרש: המקובלת יותר אומרת, שאהרון היה גאה באחיו משה, ומשה גאה ושמח עבור אהרון. הפירוש הפחות מקובל, מציע שמשה היה שמח בגדולתו שלו עצמו, ואהרון בגדולתו שלו. בפרשנות הראשונה הם הביטו זה בזה כבדרך חלון. בפרשנות השנייה, הם הביטו זה בזה כבמראה.

שתי הפרשנויות הללו תלויות זו בזו ולכן שתיהן אפשריות בעת ובעונה אחת. אם הטקסט הוא מראה (ואני רוצה להציע שהוא אכן כזה), אם העולם הוא מראה {ואני רוצה להציע שאכן הוא כזה), אם האחר הוא לא חלון אלא מראה (ואני רוצה להציע שאכן הוא כזה), הרי שגדולתו של האחר היא מראה לגדולתי. נבזותו של האחר היא מראה לנבזותי שלי.

אבל זה קשה! זה מחייב! מחייב תרתי משמע – גם במשמעות של חייב, ההפך מזכאי, וכעת עלי לנקות את עצמי; וגם במשמעות של חובה, שחובה עלי להפנות את עיני פנימה. פנימה במקום החוצה, ולשאול – רצוי בעדינות – מה קורה בפנים? בלבב פנימה?

אז מה אני מגלה כשאני קורא את ספר בראשית החרוט על לוח ליבי, ומשתקף לו על הקלף העתיק? אני מגלה שאני לא בטוח בכלל באהבתו של אלוהים, ואולי הוא בכלל אוהב את אחי יותר ממני. שאני לא יודע עד כמה אני, ומה שאני מייצג, באמת רצויים לפני אבי שבשמיים, לא כמו ההם, שנראה שאצלם הכל כל כך בסדר ורצוי לפניו. אני מגלה שלפעמים לא ברור לי עם מנחתי מתקבלת, כי תלוש המשכורת שלי לא משקף תמורה גדולה על מנחתי, לפחות לא כמו התלוש של ההוא שנוסע ברכב שלידי, זה שניבט אלי מבעד לחלון. לחלון אמרנו?

טוב, נו, כי ההוא ברכב שלידי בודאי מושחת. או לפחות גנב. ואם לא גנב, אז סתם מניאק. לא?
אהבתם של משה ואהרון הוציאה אותנו מצרים, והשיבה אותנו מהגלות הביתה.

אני מודה לאלישע על הזכות לפרסם את מאמרו זה בבלוג שלי ובאמצעותו לחשוף טפח נוסף מהיכולות האדירות בהם בורכנו בכלל, ומהיכולות להעניק לעצמנו ולזולת עזרה באמצעות קריאת הילות והילינג בפרט. לסקרנים שבכם, שרוצים להכיר יותר מקרוב את רזי קריאת ההילות וההילינג:

קבלו במתנה (חינם) את קורס ההיכרות של קריאת הילות והילינג.
לגישה לקורס החינמי בבקשה לחצו כאן

בבקשה הגיבו על המאמר, באמצעות "תגובה" כאן למטה ואשמח להתייחס.

7 תגובות

7 תגובות לפוסט “קריאת הילות – להביט דרך המראה והחלון במקביל”

  1. איריס אמויאלבתאריך 29 יול 2012 בשעה 10:27 am

    שלום,

    המאמר עורר בי בושה. כיוון שכל כך קל להסתכל על האחר ולהתנכר לו, מאשר להסתכל עליו כעל מראה, שאז היינו אולי מושיטים יד, אולי משנים משהו אצלנו , במקום לראות כמה אנחנו טובים יותר ממנו!

    עורר בי רצון, לקחת צעד, ולהסתכל על האנשים סביבי, הקרובים והרחוקים, בייחוד אלה שקשה לי להסתכל עליהם, כמראה, לומר שלום למה שייצוף ולהיות נוכחת.

    תודה, על שיתוף המאמר.

    איריס

  2. רונית שפי וולפיןבתאריך 29 יול 2012 בשעה 1:37 pm

    הי איריס,

    תודה על השיתוף הכל כך כנה ואנושי
    שהעלת כאן.

    כמוך, גם אדם וחווה התביישו, כשגילו שהם עירומים…
    אולי שקופים, או נראים…
    (הבורא רואה להם או אותם)

    זה קרה לאחר שאכלו מעץ הדעת
    ודרכו נחשפו סוף סוף
    ליכולת האנושית המופלאה
    להבחין בין טוב ורע.

    הבושה סייע להם לגלות את התודעה שלהם
    ובעזרת התודעה אנו מסוגלים לזהות ולציין בפני עצמנו מה
    את ההבדל בין הרצוי למצוי בחיינו,
    ולהשקיע ביצרתו
    וכך להתחבר אל עצמנו
    בזמן הווה
    או לשוב אל עצמנו.

    מבושה לתשובה,
    או שיבה (אל עצמנו)

    מבושה להתגלות בעולם

    התגלות במובן של
    מוכנות לראות מי אנחנו,
    מוכנות להראות מי אנחנו (להאיר את אורנו)
    ומוכנות להרשות לאחרים לראות אותנו,
    בעיני רוחם,
    בדרך שיחפצו.

    שפו

    רונית

  3. ענבל בובליקבתאריך 29 יול 2012 בשעה 2:38 pm

    מדהים, איך אני מוצאת שנייה אחר כך את זה באימייל שלי:

    החיים הם עניין של ויתור מתוך עוצמה

    שרה מתוקי מתוך הספר "בנתיב העוצמה עם כוח החיים"

    כשאני בוחר לאכול,

    אני מוותר על הרעב.

    כשאני בוחר לשתות

    אני מוותר על הצמא.

    כשאני בוחר לאהוב,

    אני מוותר על השנאה.

    כשאני בוחר לסלוח,

    אני מוותר על הטינה.

    כשאני בוחר ביכולת,

    אני מוותר על המוגבלות.

    כשאני נפגש,

    אני מוותר על הגעגוע.

    כשאני בקבלה,

    אני מוותר על הכעס.

    כשאני לוקח אחריות,

    אני מוותר על חוסר אונים ועל להיות קורבן.

    כשאני במודעות של שפע,

    אני מוותר על מודעות החוסר.

    כשאני מגלה אומץ,

    אני מוותר על הפחד.

    כשאני זורם ומאפשר לדברים חדשים לקרות,

    אני מוותר על השליטה.

    כשאני בוחר באור,

    אני מוותר על החושך.

    הכל בחיים זה עניין של בחירה על מה לוותר,

    לוותר זה לא נוח, זה נגד הטבע שלנו,

    אבל יצירת השמחה ויצירת החיים

    באים ממקום של ויתור ובחירה חופשית,

    ממקום של כוח ועוצמה.

  4. רונית שפי וולפיןבתאריך 29 יול 2012 בשעה 3:02 pm

    פשוט נהדר!

    תודה ענבלללללל

  5. תמר ושמעוןבתאריך 29 יול 2012 בשעה 3:12 pm

    תושה רונית שגילית לאור
    לעולם מחכמתו של בן סוגך אלישע.
    מאמר יפהיפה.. ומדויק כל כך…
    ענית לאיריס על הגדולה שבבושה,
    על השיבה בזכות הבושה,
    ועל בושה ומלבושים.

    ואני זוכרת שהייתי הולכת לקידוש עם שמעון
    בערבי שבת אל בית הוריו בבני ברק,
    והיו התושבים עוברים ושבים ממולנו,
    על הכביש הרחב ברחוב השקט ממכוניות,
    בני אדם, נשים גברים ילדים
    אהבתי להסתכל אליהם ישר בעיניים,
    מעבר למלבושים ולזקנים ולכובעים, והפיאות
    הלבוש הוא סימן לעצלנים 🙂
    הייתי בחויה רב חושית (לא קראתי לזה כך אז …)
    נהנתי לחוש את האנושיות הזו שנבטת מהעיניים,

    שמעון תמיד היה מזהה אותם,
    שכנים וחברים ללימודים לשעבר.
    למרות השנים שעברו ולמרות השינוים הפיזיים,

    ובחרת בחיים. זו המצווה שצווה אותנו בורא עולם,
    אני עונה לה אמן ועושה אותה בתמימות הפשוטה ביותר.
    שנאה איננה חלק ממנה.

    הבעיה של השנאה היא השנאה עצמה.
    הבעיה הגדולה ביותר של השנאה היא ההרגל.
    כמו כל תרגול ותרגיל שעושים אותו שוב ושוב
    בחזרה רפטטיבית, זה יותר מומנטום פיזיולוגי.
    ההתניה המנטלית משתרשת, נטמאת
    הופכת להסטוריה וזכרון קולקטיבי,
    ואז מציאות הנשקפת מאותו ההרגל
    איכותה כפי אמונתה.

    היכולת לתפוס את זה ולאמר לכל אדם:
    זה לא האמת! זו לו המציאות! זה רק השיקוף
    של הסטוריה וזכרון והרגל, פשוט הרגל.
    כמה שזה טכני, לא בשמים היא!

    לעורר את הישנים ולאמר להם, תנשמו,
    הביטו בתגובות האוטומטיות שלכם,
    השנאה הזאת שאתם מבטאים היא לא שלכם.

    הדאלי לאמה אמר, כדי להיות בחמלה צריך לתרגל חמלה.

    המציאות של הכאב מנציחה את עצמה בדרכים מתוכחמות ומגוונות
    החל מהתרוץ הנפוץ, זה הטבע האנושי.. אדם לאדם זאב וכו'
    האם זה טבע אנושי לטוס בשמים? לנחות על הירח?
    ועד להשלכות תאולוגיות משונות על עונשי שמים,
    אלהים שונא הומואים, אלוהים מעניש אותו ברעידות אדמה
    שטפונות.

    הסיפורים האלו הם רק סיפורים.
    הם יצירה ספונטניתשל חרדות מפני אובדן של חיים וזהות.
    וההרגל הזה מביא אבסורדים.

    ואני עצמי מתרגלת אהבה. יום יום מול אתגרים האישיים שלי
    והאתגרים הקולקטיבים הגלובלים מתרגלת חמלה ואהבה מול ספיגה
    של חדשות על הכאוס והשחיתות והעוול,
    ואני לא מכסה את העיניים והאוזניים, לא לראות ולא לשמוע,
    אני רואה ושומעת וחושבת שאין ממש בסיפורים הללו,
    אלו בחירות לא מודעות, תוצר של אמונות פנימיות.
    בחירות הבאות מהרגל.

    זה האי של הוודאות שיצרתי
    אני יודעת שיש רבים כמוני, שיודעים כצעד ראשון שהסיבה לכל
    תופעה, היא בחירה, לרב בחירה לא מודעת.
    ט' באב (זה גם יום הולדתו של שמעון המתוק שנולד ביום שבת ט' באב)
    החורבן או זכרונו בא להעיר אותנו מאותם ההרגלים הזרים.
    להביא למקום של מודעות רואה.
    ללמד אותנו שאפשר להתמיר מחסד לא רק מדינים וחורבן.

    הפחד הסבל והכאב הם מנועים רבי עוצמה
    אבל האהבה והחיים הם מנוע חזק יותר..
    לכן אני מרימה כוס לעתיד של רב חושיות
    ואהבה אנושית תמימיה ורב תחומית
    כן ירבו,
    לא לחינם שיר השירים חוזרת הדרישה, השבועה
    לעורר את האהבה..
    שלוש פעמים
    לעורר את האהבה עד שתחפץ,
    פשוט לאהוב עד שההרגל ישתרש בנו,
    שתהיה נפוצה כחפץ,
    שנחפוץ בה באופן מידי.
    אנחנו אלו שמעוררים את האהבה, כל אחד ואחת מאתנו.
    בהכרה בגדולה וביוחדיות של כל אחד ואחד מאיתנו.

    באהבה
    תמר

  6. תמר ושמעוןבתאריך 29 יול 2012 בשעה 3:16 pm

    כמובן תודה ולא תושה…

  7. כרמלבתאריך 30 יול 2012 בשעה 1:02 pm

    תודה, רונית, חשבתי על זה שאני לא באמת חשה שנאה לאף אחת מהאוכלוסיות הללו, אבל מהו הרגש שאני כן חשה? לפעמים בוז, לפעמים אדישות, לפעמים כעס וחוסר אונים. אני חושבת עכשיו מה זה משקף לי במראה. שנאה היא רגש חזק, רגש שבא מתוך שייכות ואכפתיות שהחמיצה. אולי עדיף להרגיש שנאה מאשר אדישות ובוז ותחושת חוסר שייכות, אולי האדישות גרועה מהשנאה?

אם אהבתם בבקשה תנו לי לדעת בלחיצה על כפתור הלייק. בנוסף, אשמח לשמוע מה הפקת מתוכן זה ולהתייחס לכל שאלה שיש לך בנושא. את תגובתך בבקשה לרשום עכשיו כאן למטה